ישראל זגורי, שלומי אזולאי, הפועל ת"א / צלם: שלומי יוסף
הפועל ת"א היא צפרדע. במשך שנים היא מחכה לנשיקה שתהפוך אותה לנסיכה שהיא ממש בטוחה שהיא. ההמתנה לטייקון שייקח על עצמו את קבוצת הפאר לשעבר, השנייה הכי מעוטרת בתארים בתולדות הכדורגל הישראלי אחרי יריבתה העירונית, מרובת האוהדים, עמוסת ההיסטוריה וההשקות הפוליטיות והחברתיות והתמיכה מסלבריטאים ואנשי רוח ותקשורת - כבר הפכה לרומן המשכים מעייף. זה ממש לא סיפור מהאגדות.
***
הסיפור המציאותי נגרר מקיץ 2003. איל הפלסטיק סמי סגול, האיש שמעשית שחרר ב-1997 את הקבוצה מהצבת המתפוררת של ההסתדרות - הפסיק להזרים הון עתק. אלו היו שבע השנים היציבות ביותר של המועדון בעידן המודרני. אבל אז השחקנים החלו להתנדף: מכירת החיסול באותה פגרה כללה את תינוקות הדאבל של קשטן - טועמה, בלילי, אפק, כפיר אודי; את הזרים המצטיינים הולמאי, אונישנקו וסרגיי קלשצ'נקו; את הישראלים הבכירים אסי דומב, יעקב הלל, בן לוז. ב-2010 לקחה הפועל אליפות מקרית ומקוזזת עם שכטר, ורמוט, זהבי, נאתכו ואניימה. בשנים שלאחר מכן היא השכילה לאבד אותם. גם טוטו תמוז, בן שהר, דמארי ובן חיים שהצטרפו בעונות העוקבות - נעלמו כלעומת שבאו. אם הסימפטומים זהים, סימן שהגוף לא התחסן. המחלה היא אותה מחלה: גם אם בדרך יש קצת כסף פה ושם מאיזה טביב, מוני הראל, מני וייצמן - הוא לא מייצר נזילות אמיתית. אחרי הנסיקות הקצרות - יבוא בהכרח הדשדוש.
בין שני השברים הללו, כמעט הגיעה לה הרפואה ב-2006. רומן אברמוביץ', עוד לפני העידן בו היה משקיע בחממות היי-טק ונדל"ן בישראל - לא הסתפק בצ'לסי ורצה צעצוע כדורגל יהודי. שותפו לעסקים דאז, לב לבייב, היה אמור לשמש כפרונט של העסק. מקורבו, אברם גרנט - כבר היה סגור כמאמן. הפועל הייתה אמורה לנהל מלחמת אוליגרכים ישירה מול בית"ר של גאידמק. רגע לפני החתימה, הקונים קיבלו רגליים קרות. גם בשלהי 2014 קיבלו סוני קאהן וראסל גלבוט, בעלי אימפריית נדל"ן אמריקאית - רגליים קרות, אחרי שכבר חתמו על זיכרון דברים. אם הסימפטומים זהים, סימן שהגוף לא התחסן: בשני המקרים לא היו בהפועל אנשים שרצו מספיק למכור, או היו מוכשרים מספיק כדי למכור. הפרדיגמה הבסיסית של עולם העסקים: כשיש מי שיכול לקנות ויש מי שיכול למכור - בהכרח תהיה עסקה. זה נכון גם לגבי עגלת קניות עמוסת עופות בסניף של קמעונאות דיסקאונט - וגם לגבי מועדוני ספורט. במקרה של הפועל היו רק קונים.
הקביעה האחרונה אולי נשמעת קצת מרחיקת לכת, אבל קחו את חיים רמון כמשל: האיש שכל הזמן סיפר כמה הוא רוצה להיפטר מהעול הזה שנקרא הפועל - הקפיד בהופעות התקשורתיות המתוזמנות שלו להחריב את תדמית אוהדי הקבוצה, להאשימם בבגידה כלכלית ("הבטיחו לי כספים ונעלמו") ובגידה ערכית ("פואדיזם"), בגידות שהובילו כמובן לחבלה בכל עסקת מכירה אפשרית. גם אם יש בדבריו שמץ של אמת (הוא הגזים, כדרכו) - ככה לא מתנהל איש עסקים. הוא הרי היה יכול להחמיא לעשייה החברתית של האוהדים למען פליטים ונזקקים, או לעובדת היותם רוכשים די בטוחים של המנויים היקרים ביותר בכדורגל הישראלי (יצרני הכנסות טבעיות מעולים). אם רמון היה רוצה למכור את האוטו שלו, האם היה מספר בלהט לקונים הפוטנציאליים שאין טסט, צריך להחליף את הגיר ושהשאסי דפוק?
***
את המאמצים הנוכחיים למצוא להפועל שידוך מנהל בארי בן זאב. הרזומה של האיש הזה - למעלה מ-30 שנה בבנק הפועלים בו שימש כמשנה למנכ"ל וכמנהל הכספים הראשי, הניסיון העסקי הבינלאומי הנרחב שלו (ניהל סניפים באמריקה ואירופה, את הבנקאות הפרטית הגלובלית ואת אגף הפעילות הזרה של הבנק), וחברת הייעוץ העסקי המצליחה שהוא מנהל מאז פרישתו מהפועלים - מצליחים להצמיח רסיסי תקווה בקרב אנשי הפועל שהפעם זה יעבוד, ולרווקה הנצחית יימצא בעל נחמד ועשיר. סוף-סוף, אומרים במועדון, יש מישהו שמבין את הקודים של העולם העסקי הבינלאומי.
מאז שמונה בסוף 2014 לתפקיד יו"ר המועדון, בן זאב עשה סדר בספרים המבולגנים של השנים האחרונות. התמונה שמוצגת לרוכשים הפוטנציאליים אינה קלה לעיכול. היא כוללת גירעונות, משקיעי עבר שחלקם מתעקשים לקבל את כספם בחזרה, לא מעט הכנסות עתידיות משועבדות, מניות שעדיין נמצאות בידי נאמנות אצל עו"ד (זכר לקניית הקבוצה מטביב והסחבת בבוררות בינו לרמון), עמותת אוהדים עם 20% מהבעלות שהרוכש המיועד חייב להיות מקובל עליה. חלק מהדברים הם טכניים-בירוקרטיים בלבד וניתנים לפתרון, חלקם כבר נפתרו באופן מעשי - אבל מדובר על תסבוכות שנוטות להבריח קונים בסדר גודל בינוני.
בשורה התחתונה, 17-25 מיליון שקל הוא המחיר שנדרש היום כדי לקחת את כל הפועל ת"א באופן מיידי. זה כסף קטן, מיניאטורי, עבור מיליארדר בינלאומי בסדר הגודל שמחפש בן זאב, ופחות ממחצית ממה ששילם אלכס שניידר ללוני הרציקוביץ' בשביל מכבי בסוף 2007.
***
בהפועל יש מי שמשדרים אופטימיות, זהירה אמנם. יש מגעים כלכליים, זו תקופה מאוד רגישה, אומרים בכירים במועדון, אך חוזה חתום עם רוכש לא מספיק - רק כשיעבור כסף לחשבון נפתח שמפניות. ויש גם, בהתאם למורשת האריק איינשטיינית - פסימיים: כאלו הטוענים כי התרחיש הסביר ביותר הוא שהעונה הבאה תיפתח בניהולם של בן זאב, וצמד הכוכבים החדשים - אמיר כבירי ועדי קריספין. השניים הללו אינם - בשום צורה - הבעלים שהפועל מחפשת לטווח הארוך. לפחות אחד מהם (כבירי) ידוע כאוהד שרוף של המועדון מילדות, שמגיע ממשפחה צפון תל-אביבית מבוססת מאוד. ביכולתו לסייע בקטנה (והוא כבר סייע בעבר). עמותת האוהדים, בשל חוסר יכולת גיוס הכספים שלה - אינה רלוונטית. כבירי, לעומת זאת, רלוונטי גם לצורך שחרורה המשפטי של הפועל מהתיק הבלתי נגמר של רמון-טביב.
בהפועל לא עסוקים בפנטזיות על מיליארדרים. ההכנות של כבירי, קריספין ובן זאב לעונה הבאה כבר נפתחו - עם הצוות המקצועי הספרדי האלמוני שחתם השבוע (ככל הידוע, תמורת עלות שכר כוללת הנמוכה מזאת שגרף רן בן שמעון בהפועל). גם אם כמיטב המסורת הוא יכחיש את מעורבותו - מני וייצמן עדיין חזק בפנים, עד שיבוא הטייקון עליו הוא בונה. הוא יישא במימון של מחנה האימונים בברלין בקיץ הקרוב. תקציב שכר השחקנים יעמוד על 13 מיליון שקל לכל היותר - סכום שיכול להספיק בשביל להתברג בתחתית הפלייאוף עליון. שזה כמובן בסדר. אבל עדיין אפרורי, המשך ישיר לסטגנציה של מועדון שתמיד חולם בגדול - אך מקיץ פעם אחר פעם אל בינוניות.