רעידת האדמה בנפאל / צילום: רויטרס
בשלב מסוים של הריאיון שקיים רזי ברקאי בתוכניתו "מה בוער" בגלי צה"ל עם אמא שלא הצליחה ליצור קשר עם בנה המטייל בנפאל, ציין המנחה כי בימים אלה צפים במרואיינת שלו זיכרונות מחוויותיה בימי מלחמת יום כיפור. האם המודאגת אישרה כי ניתוק הקשר עם בנה המצוי בטרק באזור קטמנדו מעלה בה תחושות דומות לאלה שעלו בה כילדה, כשאחיה נעדר במשך חודשים לאחר שנפל בשבי המצרי.
"לא חיפשנו במיוחד את האימהות שייזכרו בצבא", מספרת ל"גלובס" עורכת התוכנית, נורית קנטי. "פנינו אל אותה אימא בגלל העובדה שבנה שלח אותות מצוקה, והיא זו שהעלתה בשיחה המוקדמת את התחושות שלה. הבנו שבחרנו מרואיינת נכונה".
זה לא רק הריאיון הזה. אווירת הסיקור של התקשורת הישראלית את רעידת האדמה בנפאל מזכירה בכל היבטיה כמעט לחלוטין סיקור של העימותים הצבאיים, שלצערנו המדיה המקומית מתורגלת בהם יותר. הדבר ניכר במהדורות החדשות, בעיתונים, באינטרנט וברדיו. הבנים שיצאו מגבולם, שחלק ניכר מהם לחם או שירת בצה"ל, האימהות המודאגות בארץ, מראות ה"אנטבה" ממטוסי החילוץ, וכמובן הבחורים הטובים שלנו, לובשי המדים, שיוצאים לחלץ ולחפש. התקשורת כולה צבא.
"יש דימיון רב בין האופן שבו מסקרים אירועים ביטחוניים לאופן שבו מסקרים את האירוע בנפאל", אומר ל"גלובס" פרופ' מוטי נייגר, דיקאן בית-הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה.
לדבריו, "יש בתקשורת תבניות תקשורתיות, מעין מסננת אוטומטיות, ובמקרה זה הדרך שלנו לסיקור משברים היא האופן שבו מתייחסים לאירועים בטחוניים, ופה המעורבות של צה"ל בחילוץ, הגיל של המחולצים - הבנים שלנו, כמעט כאילו היו גלעד שליט ונלקחו בשבי - מסייעים לזה. העיתונאים בונים את התבנית הפרשנית שלהם לפי מה שהם מכירים. אפילו תמונות ההרס מזכירות תמונות של הרס אחר".
לדברי הכתב הצבאי אור הלר, שסיקר בעבר גם אסונות דומים מעבר לים, "מבחינה תרבותית והיסטורית, סנטימנט ברירת המחדל של התקשורת הישראלית הוא ללכת למקומות האלה. מרוב שזה מוכר לנו יותר מדי לצערנו. מספיק שישראלים יחכו בטרמינל לטיסה מתעכבת, מיד תהיה תחושה שצריך להזמין את סיירת מטכ"ל לחלץ".
- זו הדרך הקלה לעורר רגש אצל הקהל?
"אנחנו יותר מדי פעמים חושבים פחות מדי טוב על מאזינינו וקוראינו, בבואנו למצוא דרכים לטווח את זה, ולכן אנחנו מיד מחפשים סיפורים ישראליים. גם תקשורת בריטית תנסה למצוא זווית בריטית. הישראלים קיצוניים מאוד במובן הזה, וצריך לזכור שבסוף, עם כל הכבוד לישראלים - אנחנו לא הסיפור פה, לשמחתנו".
לדברי קנטי, "לרדיו אין הרבה צורות ואריזות שונות לסיקור של אירועים אקטואליים שוטפים, וברור שזה יהיה דומה לסיקור של מבצע צבאי, כי אלו הכלים שיש לנו. אירוע ביטחוני, שבו בנינו נמצאים אי-שם הוא מאוד דומה לאירוע הדרמטי הזה.
"בוא נהיה כנים - לא היו גלים פתוחים אם לא הייתה כמות כזו של ישראלים שנמצאת שם. יש פה סממנים ברורים של דרמה, שיש בה משמעות לגבורה הישראלית ולסיפורים האישיים הישראלים ולהתנהגות של בחורינו המצוינים, ששורדים, מחלצים ומחפשים. זו דרמה שגם כעורכת היה לי קשה לעזוב".
- פרופ' נייגר, אופן הסיפור הזה נכון?
"קשה להגיד. זה כמעט המצב האוטומטי-טבעי, שבו עיתונאים עובדים בלחץ של זמנים ובתוך דד-ליינים. הם מפעילים את התבניות שאליהן הם רגילים. בין היתר מאפיין אחר של התבניות האלה, הוא שנותנים עדיפות לקורבנות שלנו על פני קורבנות אחרים. זה אסון עצום, עם למעלה מ-5,000 הרוגים והמון מנותקי קשר, אבל הזווית הישראלית היא זו שמעניינת אותנו. אפשר להגיד שזה רע, אבל זו הטיה תרבותית שאפשר לקבל בהבנה".
הלר מסכים כי "הסכנה היא שנשכח את הסיפור הגדול. אחרי הכול אף ישראלי כנראה לא נשרט באופן רציני, ושם נהרגו אלפים. אנחנו צריכים להיזהר מרוב רצוננו לחזר אחרי צופינו וקוראינו, ולא לפספס את הסיפור האמיתי. כמי שנוסע הרבה פעמים לאירועים האלה, אני מנסה להביא את הסיפור הבינלאומי הרחב".
"אני שמה לעצמי נורית אזהרה", מצטרפת קנטי, "להבין שאחרי שכל הישראלים יחזרו הביתה, האסון שם יימשך, ויהיה עלינו להמשיך לעקוב, אם כי ברור שלא באופן שבו אנחנו עושים זאת היום".