את אנה קרנינה פתח טולסטוי במשפט האלמותי, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". אם לשפוט על-פי הקלאסיקה המודרנית של טנסי וויליאמס, "חתולה על גג פח לוהט", הרי שגם המרכיבים בקדרת האומללות דומים זה לזה. הצביעות, השקרים, האינטרסים, תאוות הבצע והבשר, הקנאה הנשלטת וזאת שאינה; וכן, גם המחלות והמוות שמרחף מעל. וויליאמס מגיש את סיפור אומללותה של משפחה אחת, אבל בפועל זהו סיפורן הסימבולי של כל המשפחות האומללות שגם כן דומות זו לזו. מעבר לכך שמבחינה תיאטרלית מדובר בדרמה שאינה כושלת והופכת למלודרמה, הרי שהאבחון המדויק של מחוללי האומללות שצרובים בטבע האדם, היא ששומרת את המחזה הזה רלבנטי גם 60 שנה לאחר שהועלה לראשונה.
זהו מחזה קשה, אינטנסיבי ונטול קתרזיס מהזן המתרפק, וגלעד קמחי שביים, מגיש אותו בטמפרטורת רתיחה למן הרגע הראשון. כ-100 דקות דחוסות ב-100 מעלות צלזיוס, כמו היינו כולנו חתולי רחוב על הגגות הלוהטים העשויים פח. החלל הוא חדרם של בריק ומגי באחוזת הוריו של בריק, וערן עצמון עיצב אותו באופן אפקטיבי, כנטול פרטיות מכל סוג שהיא. בריק ומגי הם בני זוג שאינם שוכבים זה עם זה מאז שסקיפר, חברו הטוב של בריק, מת. אחים בדם הם היו, עד שמגי נכנסה ביניהם והציבה מראה של מיניות מודחקת בשורש החברות הגברית "הנקייה". המראה שהוצגה ושנגעה בהומוסקסואליות בימים נאורים פחות, ניפצה את החברות לרסיסים, ובריק צולל אל הטיפה המרה. בינתיים, אביו, ביג דדי, עומד למות, אבל אינו יודע זאת, משום שכולם מסתירים זאת ממנו. כולם, עד שמגיע דיאלוג המפתח בין האב לבנו המועדף, ועמו האמת הכואבת.
סקס-אפיל ופגיעות
"חתולה על גג פח לוהט" הוא מחזה עתיר ניואנסים, וכך גם בנוסח המהודק של שלמה מושקוביץ. גלעד קמחי, שיודע לייצר פרשנויות ובמות ססגוניות, בחר הפעם במינימליזם התובעני, תוך שהוא בוחר לשים את מלוא כובד המשקל על תצוגת המשחק. אלה מצדם, גומלים לו על כך ביד רחבה.
מיה דגן מגישה את מגי החתולה עם המון סטייל וסקס-אפיל, אבל לא פחות חשוב עם הפגיעות המתבקשת. יעל לבנטל מייצרת דמות בלתי נסבלת כמאי בתצוגת משחק מעולה, ואותה משלים שמעון מימרן כבעלה הטרחן גופר. ליאת גורן היא ביג מאמא אנרגטית. ומעל כולם אלה הם נמרוד ברגמן בתפקיד ממגנט כבריק, שמדבר מעט אבל אי-אפשר להוריד ממנו את העיניים; ולצדו אבי אוריה הוותיק בתפקיד מופת בדמותו הוולגרית והטעונה בהמון רגש כלוא של ביג דדי. שני אלמנטים שעובדים פחות טוב הם השימוש בילדיהם של גופר ומאי על מנת לייצר המולה משפחתית, והווידיאו-ארט. הילדים חמודים - זה ברור - אבל לא היה להם ערך של ממש על הבמה, ובכל מקרה, אם כבר עושים שימוש בווידיאו-ארט, הרי שאפשר היה לייצר להם תחליף אמנותי באמצעותו.
אבל זה בשוליים, מה שפוספס בווידיאו-ארט, שהביא בכמה הזדמנויות קלוז-אפים של הדמויות מתכנסות אל תוך עצמן, הוא שיהיה בו שימוש שיעניק ערך מוסף תוכני ולא רק אסתטי. כזה שיאפשר לצאת לרגע מהתרחשות הכאן ועכשיו בתוך החדר, ויעניק איזו הצצה, למשל, אל עומק התודעה של בריק ויחסיו הבלתי פתורים עם סקיפר. אולי יעשיר אותנו באמצעות הבזקים מן העבר. הקלוז-אפים על המסך הגדול היו כאמור אסתטיים, אבל השחקנים לא היו צריכים אותם בשביל לרתק את הקהל להביט להם ישר בעיניים.
"חתולה על גג פח לוהט" מאת טנסי וויליאמס, תרגום: שלמה מושקוביץ, בימוי: גלעד קמחי, בית ליסין
* ציון: 9