גירל פאואר
"נערה עם קעקוע דרקון" ושני סרטי ההמשך, יום חמישי מ-22:00, ערוץ yes3
ממה נתחיל את ההמלצה הזאת? מכך שמדובר בסוג מרתק של פמיניזם שגואל את האישה הפגיעה, טרף לכל סטייה גברית, דרך אלימות מתוחכמת, מסוגננת ומוצדקת? הרי אין הרבה סיפורים שבהם הופכת אישה מטרף לציידת.
או שאולי יהיה מעניין לדבר על סטיג לארסן, מחבר הרומן הבלשי הזה, שהיטיב כל-כך להתחבר לצד האפל של מלחמת המינים ומת בדמי ימיו, מניח מאחוריו את התהייה מה עוד היה בודה ממוחו הקודח.
ואולי שווה להתחיל דווקא עם נומי רפאס - שהסדרה הזאת הפכה אותה מאלמונית לכוכבת גדולה?
אתם יודעים מה? בואו נתחיל דווקא מכך שמדובר ב-3 מותחנים מעולים (בעיקר הראשון שבהם, כדרכן של סדרות קולנועיות), קצביים, אפלים, שיש בהם מתח עוצר נשימה, אבל אין בהם קתרזיס.
בסרט הראשון חוברת ליזבת (רפאס), בת בלי בית, גאונית מחשבים שנאנסת על-ידי האפוטרופוס שלה לעיתונאי שסרח (לכאורה), בחקירת העלמות מן העבר שעדיין מסעירה משפחה של תעשיינים שבדים.
בסרט הבא ("הנערה ששיחקה באש", 00:33), אחרי שהיא נואשת כליל מגברים, יוצאים השניים בעקבות רשת של סחר בבני אדם ומופללת ב-3 מעשי רצח.
בסרט השלישי ("הנערה שבעטה בקן הצרעות", 02:44) היא בבית-החולים, מחכה להישפט על אותן רציחות.
מי שרוצה להפיג מעט את האפלה בעזרת צחוק משחרר, יכול לעבור ב-00:43 לערוץ yes5 כדי לצפות (ולהקליט לילדים) את סרטו המעולה של רוב ריינר מ-1987, "הנסיכה הקסומה", עם רובין רייט, מנדי פטנקין ואפילו בילי קריסטל בתפקיד משנה מקסים (נראה אם תצליחו לזהות). תענוג אמיתי גם מקץ 28 שנה.
א-מיני
"מלחמת המינים", יום שישי 21:30, ערוץ 2 רשת
כן, אני יודע - זו לא חוכמה גדולה להצטרף לגל המבקרים שקטל את הפרק הראשון של התוכנית הזאת. זה גם ממש לא באופנה להעביר ביקורת על הומור שנחשב ל"עממי".
ובכל זאת, האמת חייבת להיאמר: אחרי צפייה בתוכנית הראשונה, הרגשתי שמגיע לי פיצוי על שעה מחיי שלא תשוב עוד לעולם.
אני לא כופר ביכולתם של ליטל שוורץ או שלום אסייג להצחיק, וארז שלם הוא לטעמי לא מוערך מספיק (אולי בגלל שהפער בין הופעותיו החיות הפרועות למה שמותר לומר בטלוויזיה הוא גדול מדי). אני טוען רק שלפחות על-פי התוכנית הראשונה של "מלחמת המינים", הקונספט קורס לתוך התנגחויות ילדותיות ולא מצחיקות מספיק.
אפילו חן אמסלם, הנרקיס הכי יפה בביצת ההומור הישראלי הפופולרי, הצליחה להישמע שטחית ומשעממת בפאנל שהוא אולי הומאז' ליצירה אחרת של אסייג, זאת שמתעדת את ימי נערותו בטירת כרמל של שנות ה-80 - ככה בדיוק נראתה טלוויזיה באייטיז! (ואולי אין זה פלא שאף אחד לא מתגעגע לעשור ההוא).
מאחר שלא שופטים הפקה על-פי התוכנית הראשונה שלה, ומאחר שהכי טרנדי בימים אלה הוא להתחבר לעממיות המהבילה של הישראליות - אני אתן לפאנל ולכתבת השטח (בתוכנית הראשונה, על זוג שנשוי כבר כ-60 שנה. הוא גנן חובב, היא אוספת בובות. מרתק, נכון?) עוד צ'אנס, למרות שבינינו, כמו בזוגיות, לפעמים נותנים צ'אנס למרות התחושה שזה כבר אבוד.
* ציון: 6