רו"ח איריס שטרק / צילום: יונתן בלום
ראיית חשבון
- מתי ידעת לראשונה שתהיי רואת חשבון?
"בגיל 18 נרשמתי לשני חוגים בבר-אילן: חשבונאות וכלכלה ומשפטים. התקבלתי לשניהם. שוחחתי עם דודה שלי, איילה, רואת חשבון, והשתכנעתי שיש ייחודיות במקצוע. היו בו אז מעט מאוד נשים, והוא נשמע אתגרי. עד היום, אני קרובה לתחום המשפטי, עוסקת הרבה בחקיקה ובתאגידים. בלב נשארתי חצויה. רגע ההכרעה היה מקרי, יכולתי לבחור במשפטים.
"כשאת רואת חשבון, את בלתי תלויה. את לא משרתת רק את הלקוח אלא משמשת כשומרת-הסף של החברה. כל מי שיקרא את הדוחות הכספיים שלך, אם הזמין את העבודה אם לאו - בנקים, משקיעים פוטנציאליים, ספקים, עובדים שלך - מצפה לאובייקטיביות מצידך, ליושרה, לדוח שמייצג תוצאות אמיתיות. האחריות שלך היא 'כולי עלמא', לכל העולם".
- מי היה בעל ההשפעה המעצבת ביותר על אישיותך כרואת חשבון?
"הדמות המובילה בחיי היא אמי, רחל, מורה לספרות בתיכון צייטלין. כל נושא השפה, הספרות, השירה, זה חלק מהווי החיים אצלנו. יכולת ההבעה, היכולת לעמוד בפני אנשים, לטעון ולשכנע, ולכתוב; אהבת המילה הכתובה והמילה בכלל; ולאיזה כיוון שאתה הולך, אתה צריך להיות הכי טוב, מצטיין.
"היא אדם מאוד אופטימי, רואה את הצד החיובי בחיים. היא אמרה לי: 'יכירו אותך, יאהבו אותך', כי הצד החיצוני שלי לא היה חזק בעיניה. זה נתן לי המון. חזות חיצונית חשובה לכולנו, אנחנו רואים בעיניים, וזו הייתה הדרך שלה להנחות אותי אל העולם הפנימי. מצוינות, עד היום, היא חלק מעולם הערכים שלי. אין כוכב שאת לא יכולה לקטוף. אין דלת שאת לא יכולה לפתוח. אין משימה או יעד, שאת לא יכולה להשיג. זו עוצמה בלתי רגילה להאמין שהשמיים הם הגבול".
- מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?
"לקחת חלק בפעילות ציבורית בלשכת רואי החשבון. הייתי בת 30. כבר היה לי משרד עצמאי משלי, העסקתי עובדים. הגעתי לבית ציוני אמריקה בתל-אביב, לכנס של רואי החשבון. הנשיא דאז דני דורון החליט לעשות רפורמה ולשנות את פני הלשכה מגילדה של כמה מיוחסים ללשכה של כולם. הייתי האישה היחידה. קמתי להגיד משהו. ועד שהגעתי לבמה, הייתי אדומה. אחרי הכנס, דורון קרא לי ושאל אם אני רוצה לחבור לפעילות ציבורית. נבחרתי לדירקטוריון הלשכה ופרצתי דרך - בחזית המקצועית, בתחומי החקיקה, מיסוי, השפעה על דעות. האומץ שלו להשתמש בי כחלק מאותו שינוי, היווה עבורי ועבורו הזדמנות משותפת. עד היום, יש לנו שיחות, ויש לי הערכה רבה אליו".
- ומה העצה הגרועה שקיבלת?
"עצה שלא לקחתי, כשהוצע לי תפקיד יו"רית נמל אשדוד על-ידי שר האוצר בנימין נתניהו ושר התחבורה מאיר שטרית, שפגשתי במסגרת הפעילות הציבורית שלי. זה קרה אחרי הרפורמה בנמלים, מהפכה שאי אפשר לתאר, והייתי מחויבת להתנתק מהמשרד לשלוש שנים. מישהו במגזר הפיננסי-ציבורי שמאוד מעריך אותי, אמר לי ש'אין סיכוי להצליח, אין סיכוי לשנות', וזה רק יכול לפגוע בי. בכל זאת, לא יכולתי לסרב לאתגר, להיות יו"רית דירקטוריון פעיל, לבנות אסטרטגיה, קוד אתי, ולהכניס נהלים.
"אספתי את כל ההבנה שלי, ואני חושבת שבשנים הללו התחולל מפנה משמעותי. הקמנו חברה חדשה, חברת נמל אשדוד, הכנסנו תחומי פעילות חדשים, יצרנו את המוסד 'לקוח' שלא היה קיים, הפעילות צמחה ב-50%, הרווחיות גדלה, הבאנו קווי ספנות בינלאומיים ישירים שלא פקדו קודם את הנמל, יצרנו ארסנל כלי רכב שהביא לרווחים של מיליונים, והבאנו את הקרוזים ש-80% מהם נעשים היום דרך הנמל. עד היום, אני מקבלת בפייסבוק ד"שים ועוקבים מעובדי הנמל. אני שמחה שלא לקחתי את העצה".
- מה הרגע המאכזב ביותר בקריירה שלך?
"אין לי. מסתכלת תמיד קדימה. לא אוחזת באכזבות".
- ומה הרגע המאושר בקריירה?
"לעמוד, ב-2010, כנציגת ישראל בפני מליאת האו"ם בניו-יורק, בכנס הנשים הבינלאומי 'בייג'ין', ולהציג חקיקה שיזמתי והובלתי בעזרת ח"כית גילה גמליאל: תיקון לחוק החברות בנושא החובה למנות לדירקטוריונים נשים שאינן קרובות של בעלי השליטה. זכיתי למחיאות כפיים ונציגות מכל העולם ביקשו לשמוע על החקיקה. זה היה רגע של אושר וסיפוק, שבו הבנתי שאני יכולה לשנות. קיבלתי מושג על העוצמה בלקיחת הנהגה והובלה לתוצאה, להישג, לפתרון.
"אני מופיעה בטלוויזיה פעמיים בשבוע בממוצע, ב'הכול כלול' בערוץ 10, וב'סוגרים חשבון' בחינוכית 23, והרגע שבו האיש בחניון אומר לי 'כשאני שומע אותך, אני מבין כלכלה', גם הוא רגע של אושר".
- עם מי היית רוצה לעבוד?
"יש לי שותפים - בעלי משה, שמתמחה במסים וברשויות מקומיות; ענת דואניס, שעוסקת בביקורת ובחשבונאות; ובני יואל, שהצטרף לאחרונה למשרד, בנושאים של גילוי מרצון ומיסוי בינלאומי - שאני אוהבת את החשיבה שלהם מחוץ לקופסה".
- לו היית שופטת, למי היית רוצה להידמות?
"לחאלד כבוב, כבוד שופט בית המשפט הכלכלי, איש מרתק, אמיץ, מבין כלכלה, שהפסיקות שלו משנות את הגישה של ממשל תאגידי בחברות ציבוריות. זה לא רק מה מותר ומה אסור, אלא גם מה נכון ומה ראוי, תוך הגנה רחבה על המיעוטים מפני בעלי השליטה, שלעיתים מנצלים את כוחם לרעה".
- מהו פסק הדין המשמעותי ביותר עבורך?
"יש שני פסקי דין בנושא קביעת 'מרכז החיים', האחד מיכאל ספיר והשני יעל צור, שבהם בית המשפט הכיר בכך שבעולם הגלובלי יש תאים משפחתיים שונים: אישה יכולה לחיות פה בארץ והגבר בסינגפור, ואף שהם בעל ואישה, הוא ייחשב, מבחינת מיסוי, לתושב חוץ, והיא לתושבת ישראל. מצד אחד, צריכה להיות לדעתי פתיחות לסיטואציות חדשות כגון אלה, ומצד שני, צריכה להיות אכיפה על חברות שמשתמשות בתכנוני מס אגרסיביים ובמקלטי מס, כדי לא לשלם מס למדינה.
"אמנם זה אופנתי שרואה חשבון יתקוף את הנושאים האלה, אבל אני חושבת שחלק מאוד חשוב בכלכלה הישראלית זה תשלום מס אמת, ושלטונות המס צריכים היום להתרכז במי שמנסה להימלט מתשלום, ולא במעגל המדווח ובעסקים הקטנים והבינוניים שלהם אין כוח להיאבק".
- יש לקוח שלא היית מייצגת?
"עבריינים מועדים וכאלה שרוצים לרמות במזיד".
- מה הדבר הכי מפחיד בלהיות רואת חשבון?
"לעשות טעות שתפגע בלקוח. זה כספם של אנשים אחרים, ובעיניי זה ערך מקודש. חובת הזהירות היא אחת המרכזיות במקצוע. צריך לתכנן ולחשוב על הכול מראש. מפחיד אותי להגיע למצב שלא חשבנו".
- מה הדבר המטופש ביותר שעשית?
"להתרגז משטויות. לקחת ללב התנהגות לא ראויה של אנשים. זה נראה לי נורא מטופש, כי את נפגעת מחולשה של אחרים".
- איזו דמות היסטורית היית רוצה לייצג?
"דוד המלך, מנהיג שמעד עקב שיכרון כוח, ניצל את הכוח שיש לו ועשה טעויות נוראיות, כמו במקרה של בת-שבע. או משה רבנו, שלא האמין, היכה בסלע ונענש, ובוודאי התייסר על כך. אותם אני רוצה לייצג, כי צריך לחזק אותם. צריך לזכור שהם בני אדם, שגם מנהיג הוא בן אדם".
- לו היית פורשת כיום מהמקצוע, מה היית עושה במקום?
"הייתי רוקדת. אני אוהבת לרקוד. כל החיים רקדתי. רקדתי בלט מגיל 4 אצל רות זינגר, אחותו של השחקן גדעון זינגר, וכך הגעתי לשחק לצידו בהצגת הילדים 'גוליבר בארץ הגמדים'. שנה שלמה, מגיל 5, נסעתי בכל רחבי הארץ.
"בתיכון היה לי בית-ספר משלי, שבו לימדתי ריקודים. הייתי בת פחות מ-15 כשהלכתי לראש עיריית גבעתיים, והוא נתן לי את המקלט בתוך גינת הל"ה. היו לי עשרות תלמידות עד שהמקלט הוצף במים. מבלט עברתי לג'ז, וכיום אני רוקדת זומבה. הריקוד זה עבורי המקום המשוחרר ביותר שיש".
אנושיות
- מה מצחיק אותך?
"עדי אשכנזי. והפטפוט של הנכדים שלי".
- מה מעציב אותך?
"השואה. אובדן של ילד. הורים שמאבדים ילד. חזרתי עכשיו מניחום אבלים. ואני באה ממשפחה שכולה. דודי משה ופניבסקי, אחיה של אמי, שהיה מנהל בי"ס בשכונת מצוקה, נהרג בגיל 31 במלחמת ששת הימים. הייתי בת 5. הודיעו שהוא נעדר. ורק אז הבנתי מה פירוש המילה הזאת, 'נעדר'.
"סבא יואל מת, בגיל 62, מהתקף לב, שנתיים אחרי שזה קרה. וסבתא ממה התמודדה בצורה בלתי רגילה. הייתי איתה הרבה מאוד כדי לשמח אותה. אמרתי לה: 'תתלבשי יפה, תהיי כמו כולן, שלא ירחמו עלייך. אל תהיי מסכנה'".
- מה מרגש אותך?
"סרט חכם, עם הרבה אהבה. ספרים. שיר אהבה של המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה. אלכסנדר פן, 'היה או לא היה'. ים מרגש אותי. שקיעה בים".
- מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?
"ספורט. ולבשל ביום שישי דברים חדשים שהילדים שלי מתפעלים מהם, ולוקחים בקופסאות הביתה. זה אקט של מימוש האימהות. זו החוויה המפצה על להיות אשת קריירה".
- מה מכעיס אותך?
"רוע לשמו. ללא שום תכלית. מדהים עד כמה אנשים משקיעים אנרגיה ברוע, בלגרום רע למישהו אחר. לא יכולה להבין את זה. גם שנאת חינם זה פשע בעיניי. אני נתקלת בזה ברמות שאתה לא מבין. בעולם הכדורסל יש אנשים שעוסקים ברוע, במקום לעסוק בספורט. אני חושבת שזה נובע מחוסר סיפוק אישי, משהו שחסר לך בעצמך".
- על מה את מתחרטת?
"אני לא מתחרטת על כלום. תמיד יש עתיד. וגם מהתנסויות מכאיבות אני יוצאת אחרת. אני לא נושאת מטענים, מדחיקה דברים מצערים וממשיכה קדימה. תמיד עם הפנים קדימה".
- מה עשוי לשבור את רוחך?
"אולי רק מחלה של ילד. אין אצלי כזה דבר. יש חוסן. אני לוקחת ללב, אני עצובה, אבל יודעת להתרומם. העיסוק בעשייה מרים אותי".
- מתי בכית בפעם האחרונה?
"נולדה לנו עכשיו הנכדה השביעית, גפן, מבתי מיכל, ולא האמנתי שהבת הקטנה שלי הפכה לאימא. הרגשתי כאילו ילדתי אותה שוב".
- מתי צחקת בפעם האחרונה?
"אני צוחקת הרבה בהרצאות שלי. אני מצחיקה. אני נותנת שואו. ההומור אצלי הוא כלי עבודה, כי הוא מפוגג את המתח. הצגתי תוצאות של עבודה שעשיתי על ממשל תאגידי בגוף גדול, אפקטיביות של הביקורת הפנימית; ההומור שינה את הדיון ויצר אינטראקציה שונה סביב השולחן. זה מקרב, מחמם.
"צחקתי הרבה ביומולדת שלי שעשיתי אצלי בבית בפורים. וגם ילדים הם נורא מצחיקים. אני צריכה להיות איתם יותר. זה גורם לי להישאר צעירה. כמו ספורט".
- למי את מתגעגעת?
"לסבתא שלי, ממה, שהייתה פולנייה, מטר וחצי, ובגיל 16 סיימה בוורשה תיכון עם בגרויות. ידעה חמש שפות ולא היה ספר שלא קראה. הייתה לה ספרייה ענקית שאהבתי ביותר. היא מימנה את שיעורי הפסנתר והבלט שלי. הייתה מדהימה. לעיתים אני משוחחת איתה שיחות וירטואליות".
- מהו האירוע שהשפיע עליך יותר מכול?
"חנוכת נמל היובל, רציף ענק חדש בנמל אשדוד, בקיץ 2005, ערב ההתנתקות. האירוע הפומבי האחרון שאריאל שרון השתתף בו כראש הממשלה. כל ההנהגה העסקית והפוליטית הייתה שם. הכנתי את הטקס על הרציפים, ושרון ישב שם כל הערב וכל-כך נהנה. זה היה משהו מאוד גדול, פריצת-דרך, אירוע בלתי נשכח, שבו אלפי אנשים צועדים מתחת למנופים, אני לוקחת אותם אל קו המים, ומבינה שעשיתי משהו מאוד גדול לכלכלה הישראלית. פתיחת פתח לתחבורה ימית בטכנולוגיה מתקדמת, כי רוב הסחר, 95%, נעשה דרך הנמלים. באותו מקום, לצערי, נהרג רפאל איתן".
- מהו בעינייך האושר המושלם?
"אין בעיניי אושר מושלם. האושר הוא פיסות קטנות של הישגים, שמחות, חוויות רגשיות. רגעים בחיים".
אנשים
- מיהו גיבור ילדותך?
"בר-כוכבא. גם אסתר המלכה. השתמשה בנשיות, ביופי ובחוכמה, ודאגה לעם. סיפור של גבורה יהודית".
- מי מעורר בך השראה?
"מנחם בגין, שנאבק שנים כדי להגיע ליעד. מנהיג נערץ. בגלל הדבקות שלו במטרה למען המדינה, וגם בגלל הרטוריקה והנאומים. עד הנפילה שלו, בגין היה אדם מעורר השראה. תא משפחתי חזק. צנוע. בעיניי, צניעות היא ערך נעלה לעומת חטא היוהרה שבו לוקים כל-כך הרבה אנשים. אני תמיד אומרת, שכשאנחנו עירומים מול הראי, בכולנו יש פגמים. וגם הוא טעה, בסופו של דבר. כמו כולם".
- לו היית יכולה להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?
"לא הייתי מוכנה להחמיץ כלום מהדיסק של חיי, ממה שעברתי".
- באיזו תקופה היסטורית היית רוצה לחיות או לבקר?
"בעתיד. בעוד 20 שנה. לראות מה יקרה למקצוע, מה יקרה לכלכלה, מה יקרה למדינה, לילדים שלי. אילו גאדג'טים יהיו. העתיד תמיד מעניין אותי, את העבר אנחנו כבר מכירים".
- אם היית קוראת מחשבות, את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרוא?
"כל מי שיושב לפניי בכל משא-ומתן. כל סטודנט שמקשיב לי. לא בגלל הסקרנות, בגלל היכולת לתקשר ולהגיע למטרה".
החיים
- מה מניע אותך לקום בבוקר?
"רעב אינסופי להצלחה, להישגים, לאתגרים. פשוט עניין. הכול מעניין לי. ללמוד דברים חדשים. לטפס על עוד הר ולכבוש עוד גבעה".
- מהו הריח או הניחוח האהוב עלייך?
"וניל".
- מהו המאכל האהוב עלייך?
"כרובית אפויה עם עגבניות שרי וטחינה".
- בעבור מה תסכני את חייך?
"ילדיי וילדיהם. ברור לגמרי. וגם הוריי".
- מה חסר לך בחיים?
"זמן. קצת שלווה. היכולת שלא לבקר את עצמי. לא לבחון את עצמי כל הזמן תחת זכוכית מגדלת. היכולת להתפשר. קצת פחות לשאוף לשלמות. אני לא יודעת לעשות את הדברים האלה, היכולת לדעת להרפות לא קיימת בי. אני כל הזמן רדופה. רואה את עצמי על מרפסת גדולה ביפו עם כוס יין".
- כיצד היית רוצה למות?
"אני לא רוצה למות ולא חושבת על זה. רוצה לחיות. יש בי תאוות חיים. אני מרגישה הכי חיה בעולם. כל יום. כל רגע. חיות זה דבר חשוב".
רזומה
רו"ח איריס שטרק. בת 53. נולדה במושב חמד, גדלה מגיל חודש בגבעתיים, גרה ברעננה. נשואה למשה (56, רו"ח, מייסד ושותף מנהל במשרד רואי החשבון שטרק אנד שטרק). אמא לשבעה: יואל-קדיש (31, עורך דין, רואה חשבון וסטודנט לרפואה), מור (29, בוגרת מינהל עסקים, עובדת בבנק), יונתן (28, רואה חשבון, מפקח בכיר במס הכנסה), יואב (26, סטודנט לרפואה), דניאל (24, סטודנט לחינוך), מיכל (23, סטודנטית להנדסה אזרחית), יאיר-שריה (16, תיכוניסט).
מייסדת ושותפה מנהלת בשטרק אנד שטרק. תואר ראשון בחשבונאות וכלכלה, ותואר שני בכלכלה מאוניברסיטת בר-אילן. מומחית למיסוי בינלאומי, ביקורת דוחות כספיים לחברות וביקורת פנימית בארגונים גדולים ובינוניים, ייעוץ חשבונאי למלכ"רים, ליווי דירקטוריונים והטמעת כללי ממשל תאגידי.
סגנית נשיא לשכת רואי החשבון. דירקטורית בבנק מסד ובקרן הפנסיה של הסוכנות, חברת הוועד המנהל בסמינר הקיבוצים. לשעבר יו"רית דירקטוריון נמל אשדוד ודירקטורית בחברת חשמל. חברה בוועדות ציבוריות רבות, ובהן הוועדה למינויים בשירות המדינה. מרצה בכירה בבתי-ספר למנהלים ולדירקטורים. יו"רית ליגת הנשים בכדורסל; ב-2008, בסקר "גלובס", נבחרה על-ידי עמיתיה לרואת החשבון הטובה בישראל.