בחסות הרוב
"המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חירות האדם. כל עוד מבצר זה קיים, יש תוחלת להדיפת הגל העכור; בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני-הריחיים של השררה... עליונות המשפט תתבטא בכך שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט במקרה של קובלנה, האם החוקים המתקבלים על-ידי בית הנבחרים מתאימים לחוק היסוד או זכויות האזרח שנקבעו בו".
הקורא יריב לוין, חבר הכנסת הפעלתן מטעם הליכוד, עשוי לשאול את עצמו מיהו השמאלן התורן שאמר את הדברים. האם שוב אלה אהרון ברק ודורית ביניש האקטיביסטים, או שמא נאור וגרוניס השמרנים שהפכו לליברליים, לא עלינו.
אלא שהדובר הוא לא אחר ממנחם בגין ז"ל, מנהיג המחנה הלאומי, שלא חשב לרגע לשנות את עמדותיו ולנצל את כוחו כשעבר מספסלי האופוזיציה אל הגה השלטון.
רק לפני שבועיים ציינה ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ונדמה כי נשכחה מעט העובדה שהזוועות הקשות בתולדות האנושות התרחשו בחסות שלטון הרוב. כי דמוקרטיה - וזו תזכורת לא רק ללוין אלא בעיקר לראש הממשלה בנימין נתניהו - אינה רק שלטון הרוב, אלא בעיקר מבצרו של המיעוט.
לא מחוברים
"חג הפועלים" מצוין היום, 1 במאי, וזו עוד הזדמנות לדבר על הסיבות לכישלון השמאל בבחירות האחרונות. לא ששמאלנים צריכים סיבה מיוחדת להלקאה עצמית, אבל בכל זאת:
בין השאר השמאל נכשל כי הוא לא טרח לנסות להציג את אחת המהפכות השקטות אך המשמעותיות ביותר שעובר המשק הישראלי והחברה הישראלית בשנים האחרונות, והיא גל התאגדויות העובדים.
כמעט בכל יום - והדבר חסר תקדים בקנה-מידה בינלאומי - אנו מתבשרים על עוד מקום עבודה שבו עובדיו התאגדו והקימו ועד, או שחתמו על הסכם קיבוצי.
ספק עד כמה הציבור הרחב, כולל חלק מהעובדים המתאגדים עצמם, מודעים לכך שגל ההתאגדויות הזה לא היה מתאפשר לולא הרוח הגבית שהעניקו המחוקקים מהשמאל, שיצקו לראשונה תוכן אמיתי לחופש ההתאגדות שנותר רוב השנים כזכות הצהרתית ללא גושפנקא מעשית.
לא רק שהשמאל לא ידע לנכס לעצמו את הקרדיט - הוא גם פספס את ההזדמנות להראות שמפלגות הימין ניסו ועדיין מנסות לפגוע בחופש ההתאגדות, להחליש את בתי הדין לעבודה ולצמצם את זכות השביתה.
רק השבוע התבשרנו שבליכוד מנסים לחייב את החברות בקואליציה החדשה להסכים לחקיקה שתאסור לחלוטין על קיום שביתות בשורה של גופים ממשלתיים. מצדדי ההצעה סבורים כי הדבר יצמצם את כוחם העודף של עובדי המונופולים ומערכת הבריאות, אולם אלה שוכחים להזכיר שבתי הדין לעבודה ממילא ממעטים לאפשר שביתות באותם גופים, ועיקר התועלת מזכות השביתה שלהם היא בהתגייסות לטובת מאבקים כלליים כמו העלאת שכר המינימום, שיפור תנאי עובדי הקבלן ועוד.
כך, הסוציאל-דמוקרטים שעמלו קשה בשנים האחרונות לטובת האדם העובד, לא השכילו לחבר בין המהפכה שמתרחשת בשטח לבין המסגרת הפוליטית והרעיונית שעומדת מאחוריה. במקום להציג את דמותו של אבי ניסנקורן מההסתדרות, שי כהן מ"כח לעובדים" או מיה יניב מהוועד של סלקום - הציבור הישראלי נותר עם הגרבוזים והווקסמנים.
עניי עירך
קשה להישאר אדישים למראה המשלחת הישראלית על אדמת נפאל. בית-החולים המאולתר, החיפושים בין ההריסות והחילוצים המוסקים של המטיילים מחממים את הלב, מזכירים שישראל היא בית, גם בקצה השני של העולם.
וככל שזה מלטף את הגאווה הלאומית - כך מתחדדת גם ההחמצה, אפילו החמיצות. איך זה שהמדינה הזאת יכולה להיות כל-כך יפה ונחושה באירועים המתרחשים אלפי קילומטרים מכאן - ובה-בעת להיות קשת-לב, אטומה ומקומצת כלפי החלשים שבאזרחיה, עניי עריה?
מדוע האתוס הישראלי צריך שמטוסי הרקולס ינחתו אי-שם בחשיכה כדי לאפשר התגייסות רגשית וכלכלית כה טוטאלית, ולמה רק מלחמות ואסונות מוציאים מאיתנו את מה שיכולנו לתת גם ככה סתם, בשגרה המאתגרת של יומנו?