שני שירים מהפתיחה, וגדול בדרני אנגליה של שלושת העשורים האחרונים הבטיח לקהל ש: "אני פאקין' רובי וויליאמס, ובשעתיים הקרובות הישבנים שלכם יהיו שייכים לי". כמעט שעתיים אחר-כך הסתבר שוויליאמס אכן כבש את קהלו הישראלי, אבל יותר דרך הלב ופחות באמצעות האגנים והרגליים. הרגעים החזקים בהופעה שלו היו הבלדות, ולא שיריו הקצביים, שהטוב שבהם, שנתן את שמו למסע הנוכחי של וויליאמס, Let me entertain you גם פתח את המופע.
הבלדה הנועלת שהייתה ונותרה להיטו הגדול ביותר וגם שירו הטוב ביותר, "איינג'לס", קיבלה ביצוע חזק, כמו גם הבלדות "Feel" ו"היא האחת" לפניה. השירים היותר מתונים קצבית קיבלו טיפול מוצלח בהרבה מאלה האנרגטיים יותר. השירים שעובדו בביצועים אקוסטיים ומסורתיים יותר ברוחם, נשמעו על הבמה משכנעים יותר מאלה שבנויים גם על מרכיבים יחסית עדכניים של רוק ודאנס וקצת היפ-הופ.
כנראה שכאן טמון סוד החיבור של וויליאמס עם הקהל הישראלי שוחר הרגשנות בשירים הרומנטיים והאיטיים, קהל שקצת פחות נסער ממנו כשוויליאמס נגע בשלל סגנונות קצביים מסווינג וסול ועד לרוק פאבים בריטי. הרגע היחיד במהלך המופע שבו נראה בבירור, ממרומי הגבעה שבקצה הרחוק מול הבמה, כיצד אלפי זוגות אגנים אכן זזים בלהט ביחד, הגיע בחלק האחרון של "רפסודיה בוהמית" של קווין, שוויליאמס נתן בהדרן.
וויליאמס מרבה בסיבוב הזה לשזור בשיריו חלקים משירים של אחרים. מקלאסיקות ותיקות של קאב קאלוואי וה-The Isley Brothers, דרך לד זפלין, ג'ון ג'ט, יו 2 וג'ורג' מייקל ועד ג'יי זי ולורד. אבל לקווין הוא הצדיע יותר מכולם, פעמיים, גם עם We will rock you וויליאמס אכן מגלם כיום את התפקיד שבו כיהן אצל הבריטים בשנות ה-70 וה-80 פרדי מרקיורי סולן קווין: המנצח הגדול על הפעלות הקהל באצטדיונים. ויש משהו יעיל במחוות של וויליאמס לאמנים אחרים. הן מדגימות היטב את המנעד הסגנוני המרשים שלו כזמר מבצע. אבל ריבוי החידושים לשירי אחרים גם חושף את חולשותיו כמוזיקאי עם פחות עומק, מצוינות וטביעות אצבע אמנותית מובהקות משלהם.
בקיץ שעבר הופיעו בפארק הירקון שני פרפורמרים הרבה יותר נועזים, מאתגרים, ושוברי מוסכמות ממנו, כל אחד בדרכו: מיק ג'אגר וליידי גאגא. וויליאמס, להבדיל מהם, כמובן יודע לזהות פרובוקציה טובה כשהיא נקרית בדרכו, אבל הוא אמן מבדר שממש לא דחוף לו לאתגר. ולא במקרה, הפך לבוגר להקת הבנים הכי מצליח בתולדות הפופ הבריטי: הוא אמן במה טבעי, שר מצוין, ובעיקר מפזר כמויות בלתי נדלות של קסם אישי שיכולות לרצות מגוון של קהלים וטעמים. וויליאמס ריצה את קהלו באותה יעילות גם כשדיווח כמה פעמים על ריחות המריחואנה העולים מהדשא, גם כשהקדיש שירים לילדיו הקטנים, וגם כשהתייחס באירוניה ובכנות להצלחה ולתהילה שלו ולהתמכרויות שמהן נגמל.
הוא עלה לבמה, כבכל הסיבוב, כשהוא חובש קרניים שטניות, ועוד הרבה לפני שהסיר אותן היה ברור שכולו קורן לבביות ומתיקות. וויליאמס הרבה להפעיל את הצופים בשירת הברות ג'יברישיות נוסח מרקיורי ז"ל, העלה מהקהל בחורה בשם עינת להיות איתו בזמן ששר את "קנדי", והעיר בשנינות על האופן שבו הקהל הישראלי מוחא לו כפיים בלי שום קשר לתוכן ההערות שלו. וויליאמס גם הבטיח שיחזור לכאן. הבטחה שאין סיבה שלא תתקיים. הפארק אמנם לא היה מלא עד אפס מקום, אבל השירה בציבור בשיריו השקטים הרחיבה עשרות אלפי לבבות.
* ציון: 7