מצא שוב את שמחת החיים
הרגע המכונן בקדנציה הקודמת אירע עוד לפני שהיא החלה. יומיים אחרי הבחירות ב-2013 התייצב יאיר לפיד, אז עוד על תקן הטירון הפוליטי מהטלוויזיה שגרף 19 מנדטים מפתיעים, מול המצלמות של "עובדה", והצהיר בלי להתבייש - כן, אני ארוץ לראשות הממשלה, כן אני אהיה ראש-ממשלה. מהרגע ההוא לא הייתה כבר שום תקנה ליחסים בינו לבין נתניהו.
הם אמנם הקימו ביחד ממשלה, אבל זאת רק כי לפיד כפה זאת על נתניהו באמצעות הברית עם בנט. לפיד עצמו הודה במרוצת הקדנציה החולפת יותר מפעם אחת, כי הצהרת הכוונות ההיא מול מצלמות הטלוויזיה הייתה טעות, אבל הוא אף פעם לא ניסה להתחמק מתוכן הדברים עצמם. אמת, לפיד מעוניין להיות ראש-ממשלה. לשם כך הגיע לפוליטיקה, ולשם כך הוא בא להישאר. ההצלחה בבחירות הקודמות ב-2013, באה לו מהר מדיי. כמו מכונית טרייה וחדשה שיוצאת מסוכנות הרכב עם הניילונים על המושבים, ומאיצה ברמזור הראשון מאפס למאה בחמש שניות. המנוע נשרף. המעבר החד כל-כך מתפקיד המגיש הנינוח בטלוויזיה אל כס שר האוצר לא עשה לו טוב. התפקיד הזה האפיר אותו (והלבין את צדעיו).
כובד האחריות שנפל על כתפיו של לפיד בלי "תקופת הכשרה" מוקדמת הוציא ממנו את כל הכיף שבניצחון. במקום להתענג על ההישג ולטפח תדמית של גולדן-בוי שמצליח בכל דבר שהוא נוגע בו, לפיד נאלץ לצלול לטבלאות אקסל, להעלות מע"מ, ולדבר על שיעור הגירעון ועל תקבולי המסים. לא, לפיד לא היה צריך להתחיל עם 19 מנדטים במשרד האוצר, הוא היה צריך להתחיל עם 11 מנדטים באופוזיציה.
האיש אמנם איבד זה עתה שמונה מנדטים, אבל מצא מחדש את שמחת החיים. עול האחריות הכבד שירד מעל כתפיו, מקל עליו את התנועה. הבחירות היו בעבורו בראש ובראשונה מאבק על החיים עצמם, ובמאבק הזה הוא ניצח. "יש עתיד" כבר לא תהיה מפלגה של קדנציה אחת.
"קדימה", מפלגת האווירה שקדמה למפלגתו, נולדה מתוך השלטון וקמלה כשנקלעה לאופוזיציה. אבל במקרה של יש עתיד זה עשוי להיות הפוך. במיוחד כשהקואליציה נשענת על המפלגות החרדיות, שבעצם ישיבתן ליד ברז התקציב מזרימות חמצן גם לשנוא נפשם, אשר כמו אביו המנוח ניזון מהמשטמה בציבור החילוני כלפי הפוליטיקאים חובשי הכיפות השחורות.
כעת, אחרי שהוכיח שהוא כאן כדי להישאר, יאיר לפיד ינסה להעביר את הפרויקט הפוליטי שלו לפאזה הבאה: ראשות הממשלה. לו היה יכול ודאי היה משלם ממיטב כספו הפרטי על-מנת להכניס לממשלה את הרצוג ואת המחנה הציוני. כך היה מרוויח שתי ציפורים: גם את ראשות האופוזיציה, על הכיבודים והמעמד הנלווים; וגם היה מפנה מהדרך את מפלגת העבודה שהדבר היחיד שהרוויחה בבחירות האחרונות הוא את תואר "האלטרנטיבה השלטונית".
לא רק תוכניות לעתיד יש ללפיד (להלן: ראש-ממשלה), הוא מצויד גם בתזה. ראש-ממשלה בישראל, כך הוא משוכנע, לא יוכל לעולם יותר להגיע מהשמאל, או ממה שנתפס כשמאל. הדרך היחידה לכבוש את השלטון מידי הימין היא להגיע אליו מהמרכז - יהא המונח האמורפי הזה אשר יהא. אני די משוכנע שעמדותיו המדיניות של לפיד, האמיתיות, לא הפומביות, יוניות בהרבה מכפי שהוא מבטא אותן מאז שנכנס לפוליטיקה.
לפיד העיתונאי דיבר ב-2008 על ירושלים מחולקת כבירה של שתי מדינות; לפיד הפוליטיקאי מדבר על ירושלים כרעיון, מאוחדת בריבונותנו. כמי שמשוכנע שמהשמאל לא ניתן להגיע להנהגת המדינה, לפיד ימשיך לנווט במרכז, וייזהר שלא לסטות.
במובנים רבים הקדנציה שבפתח דרמטית בעבור לפיד עוד יותר מזו שהסתיימה. את הקדנציה ההיא לפיד היה צריך לשרוד, ואכן הוא שרד; אבל אם הוא רוצה לעמוד בהצהרה היומרנית ההיא שנתן ל"עובדה" - המסע שלו מתחיל עכשיו.
הנבואה ניתנה לברק
תרומתו היחידה, פחות או יותר, של אהוד ברק בכהונתו כשר ביטחון בממשלת נתניהו הייתה ביכולתו לנסח מטבעות לשון קליטים שנכנסו לשיח הציבורי. בקיץ 2011, שבועות ספורים לפני פנייתם הראשונה של הפלסטינים להכרה באו"ם הזהיר ברק מפני "צונאמי מדיני" שעלול להתרגש עלינו (בכלל, ברק הקפיד להזהיר ולפרשן). הזמן חלף, הצונאמי המדיני לא הגיע, אבל מטבע הלשון נשאר ואומץ. בעיקר על-ידי יריביו של ברק, שלעגו על הנבואה שלא התממשה.
ארבע שנים מאוחר יותר - בארצות-הברית יש נשיא חופשי ממחויבות שמחכה לסגור חשבון; באירופה יש אווירה עוינת; ובישראל יש ממשלה ימנית. אם הצונאמי המדיני לא יגיע עכשיו, הוא כנראה כבר לא יגיע. מצד שני, אם צונאמי זה מה שממתין לנו, נתניהו יוכל לעבוד תחת לחץ. ממש כמו שהוא אוהב.
הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10
