את התפתחות הקולנוע הדוקומנטרי בצלו של משבר כלכלי בשוק הטלוויזיה העולמי, ניתן להסביר במילה אחת: טכנולוגיה. נתחים עבים מתקציבי הפרסום עברו בשנים האחרונות מהמסורתי לדיגיטלי - מגופי השידור הטלוויזיוניים לאתרים ברשת - כשהמרוויחים הגדולים הם תאגידי הרשת הפופולריים, כמו גוגל ופייסבוק. הירידה ברווחים מפרסום השפיעו ועוד ישפיעו על תקציבי רשתות הטלוויזיה וגופי השידור, ובעקבותיהם, תקציבים שיועדו לקולנוע דוקומנטרי צפויים להצטמצם עוד ועוד.
מצד שני, הטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת ליצור סרטים באיכות גבוהה ביתר קלות ובמשאבים נמוכים. אלא שמרכיב אחד לעולם יישאר יקר, וזהו מרכיב הזמן. ירידה מתמשכת בתקציבים מאלצת את חברות ההפקה ואת יוצרי הסרטים למצוא פתרונות תחקיר זמינים ומהירים - נושאים לסרטים הדורשים תהליכי פיתוח קצרים ומינימום של תחקיר.
זו כנראה הסיבה לכך שהקטגוריה הבינלאומית במשבצת התחרותית בפסטיבל דוקאביב, שייפתח ביום השבוע (7-16 במאי), עוסקת בנושאים שהם בבחינת "כאן ועכשיו". מרחב סיפורי המשתרע על פני חודשים ספורים לכל היותר. בקטגוריה הישראלית בולטת התופעה של סרטים נעדרי תחקיר, שבהם הבמאי מתעד את סביבתו הקרובה או את עצמו, או גם וגם.
על פתרון יצירתי עמלים גופים רבים, וביניהם פסטיבלי הקולנוע בעולם. נתיבי החיפוש המבוקשים הם בעיקר ערוצי המדיה החדשה - סיפורים חובקי-עולם, שמתחוללים בכמה אתרי התרחשות במקביל, ומתועדים באמצעות אינטראקציה מקוונת. מודל כלכלי אין לזה, אבל אולי כך ניתן לבחון תופעות חברתיות במינימום משאבים.
אין הכוונה לצבוע כאן תמונת מצב פסימית או קודרת בלבד. סיפורים טובים ימצאו תמיד את מקומם על המסך. לפניכם שלושה כאלה, מתוך הרפרטואר של דוקאביב.
"קוביין"
במאי: ברט מורגן (ארה"ב, 2015)
מה אנחנו יודעים על חייו של קורט קוביין, שלא ידענו לפני הצפייה בסרט? לא מעט. הסרט מתאר באופן משכנע את סיפור ילדותו העצוב של ילד יפה-תואר, לימים נער תימהוני, בודד, דחוי, היפראקטיבי, שלא זכה בחום משפחתי - לא לפני שמשפחתו התפרקה ובעיקר לא אחרי - אז נאלץ לנדוד בין משפחות שלא הצליחו להחזיק אתו מעמד יותר מאשר חודשים ספורים.
לזכותו של הבמאי, ברט מורגן, שיתארח בפסטיבל, עומד בין השאר השימוש החכם שעשה במלודיות של נירוונה. הוא מעניק לשירי הלהקה עיבוד מינורי איטי, כרקע לרגעי שפל בחייו של האמן המיוסר. גם קטעי המעבר הויזואליים-הפסיכודליים יפהפיים. בחלקם נעשה שימוש בכתב היד של קוביין, בציטוטים מיומניו ובשרבוטים שלו, שמשמשים כשער לתודעתו הפנימית. אך האם אנחנו זוכים להכיר מקרוב את אישיותו של קוביין כגבר בוגר? התשובה היא שלא ממש.
אמנם קטעי הווידאו הנדירים (ביניהם בני הזוג קוביין לאב מתמסטלים במחיצת התינוקת שזה אך הביאו לעולם) וקטעי היומנים (שבחלקים מהם היה מוטב אולי שלא לעשות שימוש, מפאת כבודו של קוביין המנוח) מלמדים על אורחות חייו ועל מחשבותיו הדיכאוניות. ואמנם ראיונות עם אהובת נעוריו של קוביין, אלמנתו, קורטני לאב, הוריו של קוביין, אחותו, חברו ללהקה דייב גרוהל - מוסיפים מידע. אך לא היה במילותיהם דבר אשר פורץ את גבולות הדיפלומטיה, כמצופה מסרטים תיעודיים מן הסוג הזה. כי יש לקרוא לילד בשמו - זהו סרט מוזמן, אשר מופק על-ידי משפחתו של גיבור הסרט (ע"ע "חי בעולם חומרני" על ג'ורג' האריסון, שביים מרטין סקורסזה ב-2012).
בהקשר הרחב יותר, ההשוואה לסרטו עושה עוול לסקורסזה, שכן הוא היטיב לשקף את התופעה התרבותית ששמה "הביטלס". בעוד שב"קוביין", "נירוונה" מוצגת כחלוצת דור, אך לא באופן אשר ימחיש זאת. למרות שבסרט שולבו קטעי וידאו מהופעות-ענק של הלהקה, כמו גם רשמים מתועדים של מעריצים, וראיונות לכלי התקשורת, נעדרה ממנו עוצמת ההשפעה של להקה אחת על דור שלם של צעירים מכל העולם.
לא אגזים אם אומר כי צופה שנולד לאחר מותו של קוביין, עשוי לחשוב כי סרט מהוקצע זה אינו יותר מאשר סיפור כרונולוגי טיפוסי אודות זמר שוליים שנגע בתהילה. מה שעוד חסר על מנת להשלים את הפורטרט של קוביין ושל נירוונה, הוא האפקט העז של מותו של קוביין. החל מההשפעה על חבריו ללהקה (ברמה האישית, הנפשית, וגם בהיבט המקצועי); על קולגות, כמו מנהלי הלהקה, מפיקיה, מוזיקאים שעבדו עם נירוונה וזמרים ולהקות שהושפעו מקוביין; על אברדין, העיירה בה גדל, שהנציחה את אחד משירי הלהקה, "come as you are", בשלט הכניסה לעיירה (פרט חביב, שהושמט מהסרט); וכלה בהשפעת מותו על סצנת המוזיקה בסיאטל בפרט ובארצות הברית בכלל, ועל מעריצים בכל העולם, ששקעו באבל כבד.
לא פחות מכך, חסר בסרט הרעש התקשורתי סביב שאלת מותו של קוביין. שאלה שמרחפת באוויר גם כיום, 20 שנה אחרי היום בו קוביין נמצא ירוי בראשו. אם תשאלו את החוקר הפרטי ואיש המשטרה לשעבר טום גרנט, שיצא בחקירה עצמאית לגילוי סיבת המוות של קוביין, הוא יאמר את מה שהוא טוען כבר שנים: "קורט קוביין לא התאבד. קורט קוביין נרצח". על-ידי מי? על-פי גרנט, קוביין נרצח על-ידי קורטני לאב. האמנם?
לא מדובר בעוד קונספירציה של מעריצים או של שוחרי קונספירציות סדרתיים. קורטני לאב היא ששכרה את גרנט, חוקר וותיק ובעל שם, למצוא את קוביין, לאחר שהזמר נעלם למשך כמה ימים. אלא שגרנט, כפי שיעיד על כך פעמים רבות במרוצת השנים, הרגיש שהוא סטטיסט בהצגה מתוזמנת. משהו בהתנהגותה של לאב, לפני מציאתו של קוביין וגם לאחר שנמצאה גופתו, טרד את מנוחתו. בנוסף לכך, משהו פשוט לא הסתדר לו נכון עם הקביעה הנמהרת של המשטרה שקוביין התאבד.
גרנט עקב מקרוב אחר תיק החקירה, וטען בזמן אמת כי התיק התנהל ברישול (לימים יעידו על כך גורמים בכירים במשטרה שהיו מעורבים בתיק), תוך התעלמות מראיות שנמצאו בזירת המוות, ומראיות נסיבתיות, כמו כוונתו של קוביין להתגרש מלאב (פרט שלימים הוכח כנכון).
גרנט עצמו שולח ידו בתעשיית הקולנוע, והוא חתום על הסרט "Soaked in Bleach" ("ספוג בחומר מלבין") שיצא החודש בהפצה מסחרית מצומצמת ברחבי העולם (קורטני לאב משקיעה מאמצים כבירים למנוע את הפצתו בארה"ב), מספר שהמוות של קוביין לא הניח לו לרגע. הוא הקים אתר אינטרנט מגובה נתונים, שם הוא מפרט מדוע לדעתו לא מדובר בהתאבדות וקורטני לאב היא העומדת מאחורי הרצח. הוא התראיין רבות לתקשורת האמריקנית ומגיב בשוויון-נפש לשאלות בעניין חששו מפני תביעת דיבה. גרנט יודע שתביעת דיבה תאלץ את המשטרה לפתוח מחדש את התיק, ולכן הוא משוכנע שתביעה שכזו לעולם לא תגיע.
"על כורחך"
במאי: אסף בנית (ישראל, 2015)
"בשעת משבר, האמונה לא עוזרת", אומרת בכנות ובכאב, ובמידה לא מבוטלת של אומץ, אסתר אלכסנדר, חברת הקיבוץ הדתי עין הנצי"ב, ולימים קיבוץ מעלה הגלבוע, ששניים מתוך ששת ילדיה התאבדו - אחד במהלך מסלול ההכשרה לסיירת גולני, והשני, עשר שנים מאוחר יותר, בסמוך לשירותו הצבאי.
הסרט התיעודי "על כורחך", שצילומיו החלו במלאת שנה למותו של יותם, הבן הצעיר שהתאבד, עוקב אחר התמודדותם של אסתר ושל בעלה, גיל, עם האובדן הכפול, בשעה שבנם בנימין בן ה-18 מבקש להתגייס אף הוא ליחידה קרבית - סיכון שבני הזוג אלכסנדר לא מוכנים לקחת. התמודדות נוספת של בני הזוג היא מול הסביבה - חבריהם לקיבוץ, המביעים שאט-נפש מהניסיון של המשפחה להנציח ולהתאבל על בניהם לפי המסורת הדתית ולשבור את הטאבו בחברה הדתית באשר להתאבדויות.
"יותם אהובי, בראש השנה אני בתחושה שהתפילה היא סכין הננעץ בלבי", מקריאה אסתר מיומן שהיא כותבת. היא מצטיירת כאישה מרשימה מאוד. המצלמה אינה מהווה מכשול עבורה, והיא מקריאה מיומן וממכתבים באותה פתיחות שבה היא מביעה ספקות באלוהים, ובעיקר ביכולת של רבני הישיבות הקדם-צבאיות להכיל את מכאוביהם של הנערים הצעירים.
"עולם התורה חשדן כלפי הפסיכולוגיה. אצלנו בישיבות פונים אלינו, הרבנים. הם רוצים לראות מה התורה אומרת, ובזה אנחנו מומחים...אנחנו מחויבים למוסר של התורה", אומר לה אחד הרבנים, שאולי לא מודע לאחוז התאבדויות גבוה בישיבות ההסדר - נתון מבהיל המובא בכתוביות הפתיחה של הסרט.
"קרדיט לרצח"
במאי: ולאדי (ואדים) אנטונביץ (ישראל, 2015)
משטרו של ולדימיר פוטין מהווה מקור בלתי נדלה לסרטי מתח אפלים ומסמרי שיער. מאז רצח העיתונאית החוקרת אנה פוליטקובסקיה, מחברת הספר "רוסיה של פוטין", ב-2006, וחיסולם של עיתונאים נוספים שהעזו להביע מחאה נגד השלטון, התמעטה הביקורת העיתונאית מפנים וגם מחוץ, וירד גם מספרם של הסרטים הדוקומנטריים העוסקים באווירה הפוליטית ברוסיה. על רקע זה, נדירים הם סרטים כמו "קרדיט לרצח", שחקר וביים ולאדי אנטונביץ', ישראלי בוגר בית הספר לקולנוע סם שפיגל.
אנטונביץ חוזר בסרט למחוזות מהם הגיע לכאן - מוסקבה והכפרים הסובבים אותה - במטרה לפתור את תעלומת רציחתו של חבר ילדות שלו, רצח אכזרי שתועד במצלמת וידאו והופץ ברשת בשנת 2007. בעקבות התיעוד בזמן אמת, ניתן היה לצפות מהמשטרה המקומית לפצח את המקרה, אך זו עשתה כל שביכולתה על מנת להתחמק מהמשימה. בסיועו של חבר ילדות נוסף, בשם דימה, אנטונביץ' יוצא לגלות את זהות הרוצחים. העקבות מובילים אותו אל נבכי המחתרות הניאו-נאציות האלימות ברוסיה, ואף שהמשימה מסוכנת למדי, הוא ממשיך עד שמתבהרת התמונה הקודרת בשלמותה.