הפגנת יוצאי אתיופיה בתל אביב / צילום: רויטרס
באמת כאב הלב על אותם יוצאי אתיופיה שביכו אתמול (א') את הידרדרות ההפגנה שלהם לתופעות של אלימות. הייתה בכאב שלהם תמימות נוגעת ללב של אנשים שמאמינים שאפשר גם אחרת. אנשים שחושבים שאפשר להשיג מטרות חברתיות, ובכלל, באמצעות מחאה שקטה.
כשפוליטיקאים אומרים את זה, אפשר להבין, כי זה לא נאמר מתוך תמימות אלא להיפך, מתוך ערמומיות של אנשים המבקשים לטייח. המשפט האהוב על פוליטיקאים במקרים כאלה הוא "אלימות לא תוביל לשום מקום". בולשיט. ועוד איך תוביל. האמת היא שבמקרים רבים רק אלימות יכולה להביא ראשי ציבור להקשיב ואולי גם לפעול.
האם היום היה יושב נשיא כהה-עור בבית הלבן לולא ההתקוממות האלימה של השחורים בארה"ב? מישהו הקשיב להם לפני שנקטו אלימות? האם הייתה מהפכה צרפתית ללא אלימות? האם אמריקה הייתה משתחררת משלטון הבריטים בלי המרד הכוחני?
פיגועים ודיבורים
אבל למה להרחיק? האם הפלסטינים היו זוכים לשמוע את ממשלת ישראל מסכימה להקמת מדינה משלהם, אם לא המחאה האלימה? בואו נהיה כנים: הפיגועים הרבה יותר אפקטיביים, מבחינת הפלסטינים, מאשר כל הדיבורים והמגעים.
כי אנשים בכלל, ובפוליטיקה בפרט, מתרחקים מבעיות כל עוד הבעיות לא מכריחות אותם להתייחס אליהן. זה טבעו של עולם שהוא מכיר בכוח. העולם מוכן לעשות מעשה כאשר הוא פוחד. יש צורך במנהיג בעל חזון וכוחות נפש גדולים כדי לפתור בעיות לפני שהן מופיעות בפרץ של מחאה ואלימות. אברהם לינקולן כבר אמרתי?
אני לא בא להצדיק אלימות - אני בא לנסות לגרום שנהיה כנים עם עצמנו. יש מצבים שבהם אלימות היא האמצעי להשגת פתרונות. מה שמחזיר אותי אל זעקת יוצאי אתיופיה. שנים הם היו שקטים ונחמדים - ואז באו השוטרים והוכיחו להם שזו לא הדרך.
כמובן שכולם גם ראו והושפעו ממה שקרה בבולטימור, והאלימות ברחובות היא העתק של מה שהראתה הטלוויזיה. אבל מה רע בזה שאנשים וציבורים לומדים מנסיונם של אחרים המרגישים כמותם?
כיכר רבין לא בורחת
כבר עכשיו השיגו יוצאי אתיופיה עם האלימות את המודעות של הציבור הכללי למצוקותיהם, לרגשותיהם, למחשבותיהם. החוכמה היא לקחת את הרווחים ולא להמשיך בהימור.
האלימות הכריחה את ראש הממשלה, ומנהיגים אחרים, להיכנס לתמונה, ללמוד אותה ואולי גם להפיק את הלקחים המתבקשים. ואולי אפילו ליישם לקחים אלה? ואם לא - כיכר רבין לא בורחת לשום מקום.
אל תתביישו, יוצאי אתיופיה, במה שקרה אתמול בכיכר רבין. אמנם נעשו כמה דברים מיותרים, אבל כשיוצאים למחות ברצינות, יכולים לקרות גם דברים חריגים.
מה שאתם עברתם במשך שנים - האופן שבו הציבור והמשטרה התייחסו אליכם - הרבה יותר נורא. אל תפסיקו עד שתרגישו שאתם חלק אינטגרלי מהמדינה ומהחברה.