דריק רוז, שיקגו בולס, NBA / צלם: רויטרס
גם השנה הלקח העיקרי מהסיבוב הראשון הוא שבריאות היא המשתנה הכי חשוב בפלייאוף. רשימת הקבוצות שהקמפיין שלהן הושפע/מושפע מפציעות מחרידה: קליבלנד (קווין לאב גמר את העונה), וושינגטון (שני הגארדים הפותחים נפצעו במשחק 1 נגד אטלנטה), פורטלנד (בלי שלושה שחקני רוטציה בהפסד לממפיס), ממפיס (הפוינט גארד מייק קונלי החמיץ את שני המשחקים האחרונים), סן אנטוניו (טוני פארקר שיחק עם שתי פציעות נגד הקליפרס), הקליפרס (כריס פול נפצע במשחק 7 נגד סן אנטוניו). לשיקגו יש בינתיים מזל; נכון לעכשיו השחקנים שלה יחסית בריאים.
***
ברמה הקארמטית, הבולס יותר מהרוויחו את זה, בעיקר בגלל הסיפור של דריק רוז. לפני ארבע שנים רוז היה העתיד של ה-NBA: פוינט גארד שמאיץ מהמקום כמו מכונית פורמולה 1, קופץ לשמיים, מסיים חדירות בהתעופפויות לולייניות מסביב או מעל גבוהים, "כל כך חזק ועם כזה כוח מתפרץ", אמר מרווין וויליאמס משארלוט הורנטס, "שקשה אפילו לחשוב עליו בתור פוינט גארד". בגיל 22 הוא זכה בתואר ה-MVP - הזוכה הכי צעיר אי פעם - והוביל את שיקגו לגמר המזרח ב-2011. שנה אחר כך שיקגו נכנסה לפלייאוף עם המאזן הטוב בליגה. ואז, במשחק הראשון בסיבוב הראשון, רוז קרע את הרצועה הצולבת בברך שמאל.
כתוצאה מהפציעה רוז החמיץ את כל עונת 2012/13, וחזר רק בתחילת העונה שעברה. שלושה שבועות אחר כך, במשחק ה-11 של שיקגו, הוא קרע את המינסקוס בברך ימין וגמר את העונה. אחרי כמעט שנתיים בלי כדורסל, השאלה הגדולה בתחילת העונה הנוכחית הייתה האם רוז יחזיק מעמד מבחינה פיזית. ב-24 בפברואר זה נראה כאילו שהבולס קיבלו תשובה שלילית: בדיקת MRI גילתה שהוא שוב קרע את המיניסקוס בברך ימין. הפעם רוז בחר להסיר את המיניסקוס בניתוח במקום לתקן אותו, הליך הרבה יותר פשוט, וחזר לשחק ב-8 באפריל, עשרה ימים לפני תחילת הפלייאוף.
כשרוז כן שיחק העונה, הוא לא היה השחקן האדיר מלפני הפציעות. את החדירות האקרובטיות החליפו ג'אמפים ארוכים, שאף פעם לא היו הצד החזק שלו, והמספרים שלו נפגעו בהתאם: 17.7 נק' למשחק ב-40.5% מהשדה בלבד. המספרים של רוז בעונה הרגילה ירדו ככל שהמנוחה בין משחקים התקצרה, מגמה שנמשכה גם בסדרה נגד מילווקי באקס בסיבוב הראשון בפלייאוף; בעוד שבשלושת המשחקים שנערכו אחרי יומיים מנוחה (או יותר) הוא קלע 24 נק' ב-51% מהשדה ואיבד שלושה כדורים בממוצע, בשלושת המשחקים שנערכו אחרי יום מנוחה אחד הוא תרם רק 14 נק' ב-30% מהשדה ואיבד 5.7 כדורים.
לכן זה לא מפתיע שבמשחק 1 נגד קליבלנד, שנערך ארבעה ימים אחרי המשחק האחרון של שיקגו נגד מילווקי, רוז היה מעולה עם 25 נק'. בשלושת המשחקים הבאים בסדרה, שיערכו אחרי יום מנוחה אחד, התפוקה שלו אמנם צפויה לרדת, אבל שיקגו כבר לא תלויה ברוז כמו בעבר: העונה היא הרכיבה סביבו את אחד הסגלים המאוזנים ב-NBA, ובהתקפה היא דוגלת בגישה שמכונה Scoring by committee, כלומר היא לא מסתמכת בעיקר על סקורר אחד או שניים, אלא על שישה שחקנים שקולעים יותר מעשר נק' למשחק (למעשה שבעה, אם סופרים את הסמול פורוורד מייק דאנליבי, שקלע 9.4 נק' העונה).
הבעיה בגישה הזאת - כמו שאטלנטה, עוד קבוצה שדוגלת בה, מגלה - היא שבפלייאוף ההגנות הרבה יותר אינטנסיביות ורק שחקנים שיכולים ליצור לעצמם מצבי קליעה ממשיכים לייצר נקודות בקונסיסטנטיות. אלא שבניגוד לאטלנטה, שאין לה שחקנים מהסוג הזה ונראית חסרת אונים כשההתקפה שלה נתקעת, לשיקגו יש שלושה כאלה: רוז (כאמור, בעיקר במשחקים שהוא מגיע אליהם טרי); פאו גאסול, הרכש המרכזי של הקבוצה בשוק השחקנים החופשיים בקיץ האחרון; והשוטינג גארד ג'ימי באטלר, השחקן הכי טוב שלה העונה.
***
באטלר, בן 25, נבחר במקום ה-30 בדראפט 2011. בשלוש השנים הראשונות שלו בליגה הוא עשה לעצמו מוניטין בעיקר כשומר נהדר (נבחר לחמישיית ההגנה השנייה של העונה ב-2014) והתפתח בעקביות לשחקן התקפה סולידי (מ-2.6 ל-8.6 ל-13.1 נק' למשחק) - בדיוק מה שהבולס קיוו. אף אחד לא ציפה שההתפתחות ההתקפית של באטלר תימשך באותו קצב העונה, אבל זה בדיוק מה שקרה: הוא קלע 20 נק' למשחק (ב-46.2% מהשדה), הוסיף 5.8 ריב' ו-3.3 אס', ונבחר לראשונה למשחק האולסטאר.
בדצמבר, אחרי שהוא קלע 35 נק' בניצחון על הניקס, באטלר עדיין סירב לקבל את המעמד החדש שלו. "אני לא רוצה להיות כוכב", הוא אמר, "אני רק רוצה להיות שחקן משנה מכובד בקבוצה ממש טובה". ארבעה חודשים אחר כך הוא כבר דרש את הכדור כמו כוכב: "הוא לא יכול לשמור עליי, בנאדם", אמר באטלר למאמנו טום תיבודו במהלך הרבע השלישי של משחק 2 נגד מילווקי, כשכריס מידלטון מהבאקס הוצב עליו. "הוא קטן מדי" (למעשה הם מתנשאים לאותו גובה, 2.01 מטר). באטלר סיים את המשחק עם 31 נק', כולל 14 ברבע האחרון, ואת הסדרה עם 24.8 נק' למשחק. גאסול, שסיים את הסדרה נגד מילווקי עם 16.3 נק' ו-11.8 ריב' למשחק, נותן לבולס אופציה התקפית שלא הייתה להם בשנים האחרונות בקו הקדמי. הוא העדיף את שיקגו על-פני סן אנטוניו, אוקלהומה, מיאמי והניקס - הקבוצות שחיזרו אחריו בקיץ - בעיקר כי בגיל 34, אחרי שתי אליפויות עם הלייקרס, המטרה שלו הייתה למצוא מועדון עם "שילוב נחמד של שחקנים צעירים ומאוד רעבים שעוד לא הגיעו לרמה הזאת אבל קרובים אליה".
ניצחון הלילה (בין רביעי לחמישי) נגד קליבלנד במשחק 2 יקרב את גאסול והבולס לרמה שהם שואפים להגיע אליה. רק שיישארו בריאים.