ורד רמון ריבלין / צילום: שי יחזקאל
1. שומעים את הזכוכית שנשברת? והנה, עוד אחת. לא להיבהל. אלה רק עוד ועוד תקרות שמתנפצות בעודנו מדברים פה. אחרת איך היינו מעמידים 200.
200 גיליונות של "ליידי גלובס" הם סיבה טובה לעצור, להשתהות, לשאול שאלות, לנסות לברר. האם הצלחנו לגרד משהו מהמטרות שהצבנו לעצמנו? האם משהו השפיע? עשה הבדל? שינה את התודעה במילימטר?
המורשת של "ליידי גלובס" נשענת על סיפורן של נשים מנהיגות. נקודת המוצא שלנו עקבית: השארנו בחוץ את היללנות, הקיטורים וההטפות. הכנסנו הרבה זיעה של נשים, שמכוח חלוציותן התיישבו בשולחן מקבלי ההחלטות והביאו ביצועים.
במשך השנים הצגנו הרבה מאוד פורמטים למנהיגות, וכל פעם מחדש אנו מופתעים מהמודלים החדשים שנולדים. אלה הנשים שהן הרול מודל של העידן החדש. ואלה דימויים שמפעפעים, נטמעים, נספגים בתרבות.
זו הסוציאליזציה שלנו. הדור החדש גדל בתמיסה אחרת. נכון, הוא צורך את ניענועי הישבן של ביונסה כאחד מאבות המזון הרוחניים, אבל ודאי לא עיוור לפורמט אחר של נשיות שהולך ותופס אחיזה. היום נערה צעירה יכולה לגמרי לדמיין את עצמה כמנכ"לית בנק. זה לא היה בזמני.
2. עובדה. הניינטיז התקשרו ונשמעו מופתעים לגמרי ממה שקורה פה. איך שלא תנערו את זה, נשים מנכ"ליות הפכו בעשור האחרון חלק משמעותי מהנוף של צמרת הניהול בישראל. והן אף פעם לא סיפור פרטי. הן תמיד יתפרשו כייצוג. ייצוג לנשים אחרות.
הן שועטות כמו טנקים על דיונות שאינן ריקות מאויב, דוהרות על אמביציה באוקטן גבוה, יוצאות מהמטריקס שלהן. לא כולם מוחאים להן כפיים, שהרי מגדר הוא דרך מרכזית לסימון יחסי כוח. ואם מוחאים, אז לא בהכרח מהסיבות הנכונות. תשאלו על כישוריה המקצועיים של המנכ"לית הבכירה בישראל. הקהל הגברי לא יהסס: אמממ, האמת? נראית טוב.
לפעמים מאחורי הנשים האלה, שמאיישות תפקידי מנהיגות, גם אלה שעברו קנוניזציה, מסתתרים שקים רוטטים של חוסר ביטחון. יש בהן פחד נוראי להיראות. אבל זה בסדר,
ראינו כבר מספיק גברים כאלה. והן, הן עוד חדשות בעסק.
"ליידי גלובס" הוא פלטפורמת התוכן היחידה בישראל שמתמקדת במשבצת הזו של מנהיגות נשית. הפורמט יוצא הדופן נולד משני זרמים די מנוגדים. הרצון להבליט עשייה נשית מנחילת-דרך, ומצד שני הרצון לחתור תחת התפיסה המקובלת של איך מגזין נשים צריך להיות.
מלכתחילה, הרעיון היה להציג גם גברים כחלק מהתפיסה שגורסת הימנעות מיצירת סביבה מלאכותית של גטו נשי. חשוב לנו לחשוף עשייה פורצת דרך של נשים בפני הקהל הכללי, גברים ונשים כאחד. כן, גבר בשער, ולא פעם.
הממשק בין עולם העסקים לעולם הרגשי הוא אחד העוגנים שמבדלים את המגזין, ובכך הוא זולג מעבר לעיסוק בנשים, פותח צוהר לזווית הסתכלות גברית על סוגיות שעיתונות כלכלית פוסחת עליהן. הגברים המופיעים ב"ליידי גלובס" מצוידים ברטוריקה של רגש, ואין כמו רגש להניע אנשים לפעולה. אנו מבחינים בשינוי העמוק בשפה. ושפה יוצרת תודעה.
3. במשך כל ההיסטוריה נשים הודרו מזירות הכוח. היום, כשהן מטפסות לדרגים הגבוהים ביותר, הולם בהן בכל יום, כמעט, הקונפליקט התפקידי. תמיד מגיע הרגע הזה בקריירה, שבו הטוטאליות שנדרשת בעבודה מנטרלת אותך מהתפקידים האחרים. זו נקודת אקזיט קלאסית. קל לחתוך בשלב הזה. בפרפראזה הפוכה, מי שלא יכולה לסבול את החום, לא נכנסת למטבח.
אנחנו עוקבים בתשומת-לב רבה אחרי התפקידים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים של נשים, ואחרי הנגישות ההולכת וגדלה שלהן להון, רכוש, כוח פוליטי והשכלה.
כל זה נמנע מהן במשך רוב ההיסטוריה. הן לא יכלו לקיים את עצמן באופן עצמאי. מצמרר לחשוב איך בעבר הלא רחוק הטמיעה התרבות השלטת בנשים מחשבה מצמצמת ומנוונת על עצמן. אישה מוצלחת, זה היה ברור, היא אישה נשואה ואמא טובה. כמה שפחות נוכחת, בטח שבמרחב הציבורי.
המימוש העצמי שלנו כאינדיבידואלים הוא הנושא הגדול של העת החדשה. כמי שהוצבו כל השנים מחוץ למרחב הציבורי, נשים היו צריכות לשרוד בעולם ששולל מהן אפשרות לממש את עצמן. כל מה שנראה לנו כל-כך טבעי עכשיו. נשים מגיעות היום לתפקידים הכי משמעותיים, והנה, הפלא ופלא, היקום לא קורס לתוך עצמו. הן תמיד ידעו שהן שוות. זה העולם שלקח לו זמן להבין.
4. גם היום, אחרי שחדרו לעוד ועוד מקצועות ותחומים שרגל אישה לא דרכה בהם קודם, וגברו על עמיתיהן הגברים, נשים מתוגמלות פחות.
אנחנו בוחנים לא פעם הצלחה במונחים מדידים של שכר. אבל אם מספרים יהיו המשקולת היחידה שנניח על המאזניים - נפסיד.
נכון שהמאבק על שכרן של מנהלות בכירות תורם להקטנת אי-השוויון במעמד הבינוני-גבוה. הוא מאפשר ליותר נשים להיכנס למרחבים של כוח ועוצמה כלכליים, שהיו חסומים בפניהן. אבל לא נשלה את עצמנו שהוא פותר מבנים חברתיים בעייתיים של חוסר שוויון מעמדי, עדתי או לאומי. לצערנו, הוא לא מקטין את חוסר השוויון של נשים עניות בישראל.
5. אנחנו רוצים להגיד משהו על המציאות מתוך התמקדות באנשים שעוברים תהליך, מסע חיים, אם תרצו. כשאנחנו שואלים אותם עם מה התמודדו בדרך לשם, אנחנו לומדים הרבה. הם עוזרים לנו להרחיב את גבולות התודעה ולרכוש אגב כך מבט ביקורתי על חיינו. כשאנחנו לוכדים פיסת מציאות, היא מציבה מראה לעצמנו.
מה זו הצלחה בכלל? מה זו תודעה? מה זה רגש? מחשבה? מימוש? מושגים שניסינו לפצח, להפוך. להציג תזות ששוחטות פרות קדושות.
כל חודש נברא קונספט חדש מהעולם הרגשי שהטיל אותנו, את כל הצוות, לעולם תוכן שדורש למידה, התעמקות, חקירה ותהייה. הפסיכולוגיה והמחקר נעולים באקדמיה ובקליניקות, ואנחנו ביקשנו לחלץ אותם משם, לחבר תמות ואידיאות לחיי יומיום.
עשינו דרך ארוכה, טעונה לא מעט קונפליקטים - ובכל גיליון מחדש, זה לא מובן מאליו שאתם עושים איתנו את הדרך הזו.