משה כחלון / צילום: יונתן בלום
בשנים האחרונות התגלו תופעות קשות במדיניות הפיסקלית של ישראל: היעדר מדיניות מסים ברורה, מובנת ועקבית שהביאה לשיטת מס רגרסיבית; הפרות בוטות של החוקה הישראלית עם כינון תקציב דו-שנתי באמצעות הוראת שעה; התערבות הממשלות בכללים בסיסיים של שוק חופשי שהביאו, בין היתר, להגדלה מלאכותית של הביקוש לדירות מגורים ולהעלאת מחירי הדיור בישראל; הטבות להשקעות הון שהביאו לפגיעות קשות לפריפריה בפרט וליעילות הכלכלית בכלל; הצעות להענקת פטורים לא יעילים ממע"מ; הגידול המתמיד במדדי העוני, בפערים החברתיים ובתשואות להון ולעבודה ועוד. לקראת הקמתה של הממשלה החדשה ומינויו של שר אוצר, נראה כי ראוי לצייד אותו במספר עצות חיונית בתחום מדיניות וחקיקה פיסקאלית.
השבוע נציג ארבע עצות, להלן הראשונה:
בספרו המרתק של רוברט היילברונר (נוסח עברי - "פילוסופים ארציים", 2011) בוחן המחבר את פשר התפנית במדע הכלכלה שהתרחשה, בעיקר בארה"ב, בשלהי המאה ה-19 ובמאה העשרים.
המלומדים הבריטיים שהניחו את היסודות לתורת הכלכלה כדוגמת ג'והן לוק, תומס הובס ואבי הכלכלה אדם סמית, עסקו באתיקה. הם התרכזו בשאלות של רווחה ואושר של כלל חברי הקהילה. כך היו רוב ממשיכיהם באנגליה החל מג'והן סטיוארט מיל והמשך במרשל ופיגו. אבל לא כך בארה"ב. לגישת היילברונר, תהליך הקמתה של ארה"ב לווה בתחושה שאין בה אליטות כמו בעולם הישן.
חסר זה החל להתמלא על ידי בעלי הון שהבינו כי באמצעות כספם הם יכולים לרכוש יוקרה, מעמד חברתי והשפעה פוליטית. כלכלנים החלו לשרתם והאתיקה נדחקה לפינה. הכלכלן היהודי, ג'וזף שיטגיליץ, מתאר תהליך זה בספרו האחרון (2012,"the price of inequality") בהיווצרות נתק מוחלט בין השאיפה להשאת רווחים לבין רווחתה של כלל הקהילה. יצירת ערך שוק הפכה כאמור למטרה העליונה שנותקה לחלוטין מהדאגה ליצירת מקומות עבודה ולצמצום האבטלה.
ואכן, מדע הכלכלה השתנה. מתחום הרווחה והאושר לכלל חברי הקהילה מתמקדים רבים מהפרופסורים לכלכלה בטכניקות מתמטיות של השאת רווחים בכל מחיר. חלקם בתמימות ובאדיקות צרת אופקים, חלקם - תוך תקווה להשתתפות אישית בחגיגה. עילויים בתחום המתמטיקה והפיזיקה חצו את הקווים והפכו למומחי פיננסים. בתי ספר למינהל עסקים נפתחו והציעו סכומי עתק לסגליהם. גם כלכלנים ישראלים רבים ויתרו על מחקרים על השוק הישראלי ופזלו למוסדות יוקרה אמריקאים, כשהתגמול הכספי היווה חלק מהפיתוי. כלכלנים מסוג זה הפכו לטכנאי-כלכלה. אצלנו בישראל, התהפכו היוצרות: פילוסופים ארציים כותבים בעיתונות היומית ופרופסורים לכלכלה חוקרים את המשק האמריקאי.
בעלי אינטרסים וטכנאי כלכלה הצליחו לטעת בציבור את התפיסה כי שוק חופשי ומשטר קפיטליסטי הם היינו הך - ולא כך הוא הדבר. כלכלת שוק חופשי היא חלק מתפיסה דמוקרטית ואתית הגורסת שהשוק החופשי מקדם את הרווחה והאושר של היחידים, ובהכרח גם את הרווחה והאושר המצרפיים של כלל חברי הקהילה בהתקיים תנאים מסוימים. אם התנאים הללו לא מתקיימים עקב כשלי שוק - הממשל חייב להתערב כדי להבטיח את הרווחה הכללית והאישית. לעומת זאת, כפי שהדבר הולך ומתבהר בארצות הברית ובישראל, משטר קפיטליסטי מונע תחרות חופשית; מעניק להון הפיננסי ולבעליו הטבות וזכויות יתר; מביא את הממשל להתערב לטובתם; ומונע פיקוח של נציגי ציבור - ממשלה, מבקר המדינה, הרשות המחוקקת - על הפעילות הכלכלית התקינה. הוא מעודד השאת רווחים, חמדנות ומכאן לשחיתות שלטונית ולקשרי הון-שלטון המאיימים על קיומו של שלטון החוק והמרכיבים הדמוקרטיים של משטר תקין.
מדידת התל"ג והתמ"ג הפכו על ידי הטכנאים הכלכליים למדד אולטימטיבי של הצלחה כלכלית. לא עזרו הזהרותיו של סיימון קוזנץ (מי שפיתח מדד זה עבור הממשל האמריקאי) עת נאם כשקיבל פרס נובל ב-1971, כי אין במדד זה כדי להעיד על מידת האושר והרווחה המצרפית בקהילה; כי מדידת התמ"ג מתעלמת הן מריקון המדינה ממשאביה הטבעיים והן מפעילויות כלכליות שליליות (כגון ייצור ומכירת מוצרים מזיקים, זיהום אוויר, הכנסות הנובעות מתחלואה ומפעילויות לא חוקיות ועוד). גם פיתוח והצגה של ממדים חילופיים דוגמת מדד האושר שאימץ האו"ם לא מרפים את ידי הטכנאים. הם בשלהם.
למרבה המזל ולטובת יעילות הכלכלה, נמצאו בארה"ב גם כלכלנים שהמשיכו את מסורת הפילוסופיה הארצית. אזכיר את הפרופסורים לכלכלה טורסטין וובלין, ג'והן גלברייט, גרי בקר, רוברט סולו, ג'ורג' שטיגלר, פול קרוגמן, כמו גם לא אמריקאים דוגמת גוהן מ' קיינס, אמריטה סאן, ג'אן טירול, תומס פיקטי ועוד. חלקם הוחרם ונדחה על ידי הכוחנות של הטכנאים הכלכליים. רובם זכו להכרה בינלאומית כשזכו בפרס נובל.
ב-1975, בנאום הפרישה שלו ממכון ברוקינס, פנה פרופ' ארתור אוקון, מי ששימש כיועץ כלכלי לשני נשיאים אמריקאים, לעמיתיו הכלכלנים בבקשה גדולה: להבין את תפקידם ומעמדם בקהילה; להכיר בכך שהכשרתם המקצועית היא טכנית בעיקרה; שהם אינם מבינים בערכים ובזכויות אדם; ושאל להם להשתתף בקבלת ההחלטות. לדבריו, בבסיס הדמוקרטיה המערבית מצויה הזכות לקיום מינימלי, על כן חובת המדינה להעביר עושר ממי שיש למי שאין. תפקיד הכלכלנים - כך אוקון - הוא רק לחשב את אובדן היעילות ("גודל החור שבדלי") שנובע מהעברה זו, ולמסור את המידע למקבלי ההחלטות. הם אלה שצריכים להכריע על האיזון הנכון בין יעילות לבין שוויון.
לאור כל הדברים הללו הרשה לי להציג בפנייך, שר האוצר הבא, את העצה הראשונה: היזהר מטכנאי כלכלה. ודא שהיועצים הכלכליים שלך יבואו מקרב הפילוסופים הארציים. הימנע ממינוי מנכ"לים הבאים מסקטור מסוים, מסדרים לסקטור הטבות וחוזרים למקום שממנו באו.
מחר (ג') אנסה להסביר מדוע הטכנאים הכלכליים מסוכנים כל כך ליעילות הכלכלית, ואיך הם שבויים בתפיסה (שהופרכה אמפירית) שלפיה המלחמה בעוני והמאבק בפערים החברתיים גובה מחיר כלכלי וכי צמצום פערים וקידום השכבות הנחשלות בא על חשבון היעילות הכלכלית.
* הכותב הוא מומחה לדיני מסים וחקיקה פיסקאלית באוניברסיטת חיפה