עובדי כיתן דימונה מבעירים צמיגים מול שער המפעל / צילום: שולה לוי
מה שקורה בימים אלה במפעלים בעיר דימונה הוא עוד דוגמה למודל בני-הערובה שמדינת ישראל מתבוססת בו מייסודה, ויישום מדיניות ההתיישבות המפזרת באמצעות שמכונה "עיירות הפיתוח" - הקמת ערים קטנות וחסרות סיכוי לקיום עצמאי.
מה שקורה במפעל הרשתות לחקלאות בדימונה, הוא מה שקרה במפעל אריזת המזון פרי גליל בחצור הגלילית לפני 5 חודשים, ולפני 10 חודשים, במפעל ייצור המגבות בערד.
מודל בני-הערובה
המודל קבוע: מפעל מתעשייה לא מתקדמת, שהפריון בו נמוך והמשכורות בהתאם, מוקם על בסיס סובסידיות בעיירה מעוטת תושבים ומוכת שממה תרבותית.
המפעל, שמוקם בדרך כלל על קרקע מדינה ונהנה מהטבות מס מפליגות, מחזיק כבני-ערובה את כולם:
■ העובדים בני-ערובה כי הם גרים ביישוב שאין בו הזדמנויות שמאפשרות לבחור בעבודה אחרת, ולכן אפשר לשלם להם שכר נמוך, הרי אין להם ברירה.
■ המדינה בת-ערובה כי היא מזרימה למפעל כספים בכל פעם שהבעלים מאיים לסגור, וקול זעקת העובדים משוועת השמימה.
■ כולנו, תושבי ישראל, בני-ערובה של לחץ העובדים שצערם נוגע לליבנו, אבל עדיף היה לנו שהכסף שמועבר לעובדים כסובסידיה אישית, יושקע במטרה טובה שתשרת את כל האזרחים.
איום הסגירה על מפעלים מסוג כזה לא מתפוגג. אין בהם ערך מוסף והתחרות בתחומם מסתכמת בעלות הייצור, לכן אפשר להעביר אותם בקלות לארצות שבהם זול יותר לייצר - הודו, סין, אפריקה. כל עשור ויבשת העבדים שלו.
הבה נניח שמשרדי הממשלה יעבירו את כספי החילוץ למפעל הכושל בדימונה. איש לא יתקע לידנו שבעליו לא יאיים שוב אותו איום בעוד שנה. נכון יותר יהיה להניח שכך או אחרת, אם לא בתוך שנה, כי אז בעוד שנתיים המפעל ייסגר.
כולם מפסידים
מה נרוויח אם נעביר את הכסף למפעל?
העובדים ירוויחו עוד כמה חודשי שכר, כבודם כאנשים עובדים שאינם נתמכי סעד מובטלים ישמר לעוד שנה, אולי שנתיים. בזמן זה הם לא יתקדמו, לא יוסיפו לעצמם מיומנויות, לא יגדילו את הסיכויים שלהם למצוא עבודה אחרת.
המפעל יסלק את חובותיו, בעליו יחסוך את כאב הלב ואי הנעימות כלפי העובדים שאותם היה עלול לפטר, והוא יניע את המכונות לעוד כמה שנים. אבל, הכסף הזה את המפעל למפעל עתיר ידע שיכול להתחרות בעובדים זולים בעולם השלישי.
המדינה תפסיד כסף שיועבר למפעל, אך תרגיע את הרוחות הסוערות בציבור ובתקשורת; וראש העיר, שהצטרף לעובדים, יקנה את עולמו כמושיע הפועלים. אלא שבמעשה זה, תקבע המדינה את מצבה שלה כבת-ערובה של בעלי המפעל, ואת חוסר הברירה, החידלון והייאוש של העובדים. מה שניתן להם הוא דג לסעודת ערב אחת, לא חכה או ספינת דיג שיוכלו להאכיל אותם לאורך השנים.
חמלה בלי תקווה
הרבה יותר הוגן כלפי תושבי דימונה לסגור את המפעל.
זה יכאב לרגע, אבל מהלך זה יטמון בחובו סיכוי לעתיד. בזהירות אוסיף: לסגור את המפעל ואיתו את העיירה, ולחבר את תושביה לאחת הערים הגדולות האחרות בדרום - אשקלון, קריית גת, באר-שבע - שבהן כבר יש כלכלת ידע, או לפחות לאחת שבה יש סיכוי שתתפתח אחת כזו.
כספי סיוע לדימונה הם פעולת חירום שיש בה חמלה, אך אין בה צדק ואין בה תקווה, שכן כספים אלה דנים את תושבי דימונה להמשך דשדוש במצבם הרע הנוכחי.
אם חפצים אנו בטובת אנשי דימונה, עובדי המפעל וילדיהם, עלינו לקרב אותם למוקדי הכלכלה הקיימים, לאפשר להם לצרוך תרבות, בריאות ומסחר מגוון במרחק הליכה, ולהתקדם מקצועית במפעלים שיש להם סיכוי להחזיק מעמד בעוד שנים רבות.
איך עושים את זה? פשוט: עלינו לאפשר להם לחיות בתוך ערים גדולות, שבהן משגשג האדם, בזכות ריבוי צפיפות אנושית וריבוי אפשרויות.
את הכסף שאנחנו משקיעים בסובסידיה למפעלים כושלים בעיירות קטנות, צריך להשקיע בערים הגדולות בצפון הארץ ודרומה: באר-שבע, קריית שמונה, עפולה, בית-שאן וקריית גת.