אלונה פרנקל / צילום: תמר מצפי
המפגשים הראשונים עם התשובה לשאלה "כיצד ילדים באים לעולם", הם מהאירועים המשפיעים והנצרבים בזיכרונו של כל אחד ואחת. מה תפקידם של ההורים במפגש של ילדיהם עם הסוגייה המורכבת הזו? האם עליהם להשאיר זאת ליד המקרה? כדאי להתייעץ עם פסיכולוג על העברת השיחה החשובה הזו לילדיהם, או אולי להניח בידם את הספר המתאים ולקרוא להם ממנו.
סופרת הילדים אלונה פרנקל החליטה לאחרונה להציע דבר שכזה לציבור ההורים. לא במהרה היא הגיעה לכך. שנים רבות חלפו מאז שנברא נפתלי המוכר מ"סיר הסירים", עד שהחליטה הורתו הספרותית לספר לו כיצד הגיע לעולם, בספרה החדש "ספר מלא אהבה, איך נפתלי בא לעולם" (הוצאת סטימצקי), כשהיא מחויבת למשימה חשובה מבחינתה. כשפרנקל מתארת זאת, בראיון ל"גלובס", יוצא ממנה מונולוג, שנדמה כי בא ממעמקי ליבה.
פרנקל: "הרבה זמן אני מסתובבת עם הרעיון ולא היה לי את הטון הנכון. אני לא חייבת לכתוב ספרים. חיכיתי ולא בא לי, ואספתי במהלך השנים ספרים על הנושא, אולי 40 ספרים יש לי עליו. החינוך המיני בארצות נאורות הוא חובה מגיל 3, אבל אצלנו ישנה התעלמות מהנושא. ההתעלמות הזו גורמת להטרדות מיניות. ילדים מטרידים ילדים, כי הם פשוט לא יודעים במה מדובר . הם לא מזהים ולא יודעים למה נועדו איברים מסוימים. ילדות בנות 14 יולדות ולא יודעות מאיפה זה בא להן. לא מבינות שהאקט מוביל לזה. כל הדיבורים עם ילדים הם על הטכניקה - הפריות, תרומות ביציות, תרומות זרע, אימהות פונדקאיות, משפחות של שני אבות או שתי אימהות.
"מבחינתי הכול בסדר. אין לי שמץ של טענה כנגד, אבל רוב האנשים עדיין פוגשים אחד את השנייה, מתאהבים, נכנסם למיטה ולפעמים יוצא גם ילד. האהבה זה תנאי להמשיך את היחסים למגע פיזי, אבל לא מדברים על זה. הכול היום זה הפריות ומבחנות.
בכלל, כשמדברים על מין, מדברים על הטרדות, גילויי עריות ואונס בפרטי פרטים ופתאום מין נהיה הדבר הכי נוראי. איפה שמעת לאחרונה שמישהו מספר שהתאהב בבחורה, הם הלכו למיטה ואיך הוא לא ידע שיש כזה אושר בעולם והם לא ייפרדו יותר. גם שירים היום הם על ננטשים וממורמים ולא על התפעמות. אושר פחות מעניין מזוועה, אז עיתונאים לא עוסקים בזה.
"ניסיתי גם לחבר בספר את הפלא הזה של המין לכל החוויה של היקום. ההרגשה שלי היא שכאשר נולד ילד, כל העולם נברא בשבילו. הכול בשבילו חדש. בספר ניסיתי להעביר את זה".
בהתאם לחשיבות הנושא מבחינתה, פרנקל מספרת שהספר החדש אינו עוד ספר עבורה: "עכשיו אני משתוקקת שהספר יצליח. אף פעם לא היה אכפת לי שהספר יצליח כמו הפעם, כי אני חושבת שהספר חשוב, להגיינה הרוחנית, לאור מה שקורה".
לא חסידה של סיפור החסידה
נפתלי של אלונה, בעיקר מספרה הראשון, "סיר הסירים", הוא כבר מותג בינלאומי של ממש. מיליוני עותקים נמכרו ביפאן, דרום קוריאה ומדינות נוספות. גם בספרה החדש הוא עומד במרכזו. פרנקל מספרת שכאשר ביקשה לפרסם את ספרה הראשון, לא תכננה סדרת ספרים עם שמו של נפתלי. היא פשוט הייתה אמא שביקשה לא לפגוע בבנה הקט: "כשכתבתי את 'סיר הסירים', הילד שם היה מיכאל, כמו בני שהיה אז בן ארבע. אחר כך הספר הועבר לדפוס ופתאום דמיינתי את בני, שאז היה קטן, אבל הרי הוא עוד יהיה גדול. הוא יילך לבית הספר והילדים שם יסתכלו איך הוא מצויר מאחור ויצחקו עליו וחשבתי שהוא לא יסכים לזה. מיכאל שלי יבוא הביתה ויגיד 'אמא, הרסת לי את החיים'.
"ואז החלטתי לשנות את שם הילד. היו לי כל מיני מועמדים. רציתי שמות נדירים - זלמן, יששכר, עובדיה. ואז חשבתי על נפתלי. לא הכרתי ילד בשם הזה. ציירתי אותו מסולסל כזה. בספרים הבאים, כשהגיבור היה ילד קטן, נשאר השם. זה לא התכוון להיות סדרה".
גם בלי התייעצות עם אנשי מקצוע, יש לפרנקל כללים ברורים בכתיבה: "קודם להיות כנה, להיות מאוד מצומצמת, ממוקדת, לא מפטפטת. לא להיות מתקתקה - 'פוצי מוצי' כזו, וגם לא למכור הפי-אנד חזוי, אלא להעביר הרגשה של תקווה. התקווה מאוד בסיסית בעיניי, לא חשוב מה המצב. הסמל של התקווה הוא קשת ואני משתמשת בה הרבה בציורים. אמנם ידידינו הטובים, הגייז, חטפו לי אותה לדגל שלהם, אבל אני לא מוותרת.
"וחוץ מזה, יש לי הרבה רחמים על ילדים, כי ילדים נמצאים במצב שאין להם למה להשוות דברים שהם חווים. מה שלא קורה להם, הם חושבים שככה העולם. ילד שמתעללים בו, לא יודע שזה פשע. הוא אולי חושב שבכל משפחה זה ככה".
פרנקל מציעה בספר מספר אפשרויות להסברים על הדרך להבאתם של ילדים לעולם, ומיד שוללת אותם. במלים אחרות: היא לא חסידה גדולה של סיפור החסידה. בהמשך היא לא חוסכת פרטים על התהליך כפי שהוא באמת. מהסיבה הזו הספר יצא בהוצאת סטימצקי ולא בהוצאות הרגילות. פרנקל: "היו מו"לים שהזדעזעו מאוד ועשו לי תיקונים בספר, שלא הסכמתי להם. אם עשיתי משהו שאני שלמה איתו, מקסימום לא אוציא את הספר. בסטימצקי היו נלהבים".
כמי שאינה מאמינה בהסתרת האמת מילדים, פרנקל רואה בהדחקת הנושא מקור לצרות בעולם: "אם כל הדתות שהן נגד מין, היו עם גישה אחרת, היה יותר טוב. אם היו יותר מאפשרים למוסלמים לקיים יחסי מין בחופשיות, הם לא היו כה פנאטים וכך גם לגבי מסעי הצלב. אתה רוצה להגיד לי שכל השיעים שמצליפים בעצמם, אם קודם היה להם ליל עינוגים עם אישה אהובה, הם היו עושים זאת?