בי. בי קינג / צילום: רויטרס
בי.בי. קינג, 89, עזב את העולם ביום חמישי האחרון בשנתו, כאחד המוזיקאים האמריקאים החשובים של המאה ה-20. הוא היה לא רק אמן בלוז ענק, שהותיר טביעת אצבעות ייחודית ומעצבת על מיתרי גיטרות חשמליות וחתימה קולית עוצמתית ונוגעת.
קינג היה אדם ואמן נדיר. רוב אמני הבלוז שקדמו לו ועמיתיו חלוצי התרבות הזו בני דורו, נתפסו כטיפוסים מרדניים שמסמלים חיים עצמאיים ומאבקים בשולי ומחוץ לחברה. אבל קינג היה אמן הבלוז היחיד שצמח לאחת הדמויות הכי נאהבות בתעשיית הבידור האמריקאית.
ההתקבלות שלו פרצה הרבה גבולות הכרתיים ששום אמן בלוז שחור לא חצה לפניו או אחריו. הוא היה גם בדרן מצוין, ופגש לפחות 3 נשיאים בבית הלבן. אבל את ההערכה הכללית אליה הגיע, ואת הפיכתו לשם נרדף לסגנון המוזיקלי בו פעל, השיג לא באמצעות חנופה ופשרות אמנותיות, אלא בזכות אישיותו הקורנת.
מכל ענקי הבלוז שהחלו לפעול עוד במחצית הראשונה של המאה ה-20, קינג נתפס כהכי ידידותי לסביבה. אנשים אהבו לאהוב אותו משום שפנה אליהם כמעניק אהבה בלתי נלאה. הוא חרג מהאב טיפוס של אמן הבלוז המתבודד, היצרי, הכופר הדתי, המופקר. הוא הציע לאמריקה ולעולם כולו צליל טהור של נגן עילאי, שהיו בו, בו-זמנית, גם כאב עמוק וחורך, וגם תום ומתיקות שלכאורה מגישים תקווה לריפוי הכאב הזה.
אצל קינג הזמר היה גם משהו פגוע וחריף יותר, אבל קינג הגיטריסט הנשגב היה מסוגל ללכוד בטון אחד גם את המחלה וגם את התרופה. שלל מחלות הכריעו לבסוף את גופו. אבל רוחו והאמנות שלו שמרו אותו כאמן הופעות פעיל מאד עד לחודשיו האחרונים.
עשרות אלבומיו ואלפי הופעותיו הדגימו כמה עצום היה כוח הריפוי של המוזיקה שלו. הוא היה מלך מיטיב.