דוד טרטקובר / צילום: אריק סולטן
ביציאה מהסטודיו של דוד טרטקובר, הוא נעמד מול הדלת שמכוסה בעשרות או מאות מגנטים צבעוניים של בעלי מקצוע שימושיים, כמו שרברבים, חשמלאים ונערות ליווי, ומכריז בשובבות פרובוקטיבית: "הנה, זו הגרפיקה הישראלית היום: המגנטים האלה וכרטיסי הביקור של נערות הליווי ברחובות".
אבל מי שעושה את הדרך ההפוכה, ורק נכנס, נתקל משמאלו בציור פסטורלי של נוף חקלאי, שדות חרושים ובתי גג אדום, שטרטקובר צייר במיומנות מפתיעה בילדותו, כשההשראה היא כרזות התעמולה של הקרן קיימת לישראל. וככה, בתווך הזה שבין ארץ ישראל הישנה והטובה ובין שרברבים ונערות ליווי, נח עולמו הפנימי של 'טרטה', כמו שקוראים לו החברים, ונחה עבודתו, ואולי גם נחה ישראל כולה.
"אני מסתכל על הציור הזה שציירתי כשהייתי בן 10. שנים לא ראיתי אותו, ופתאום מצאתי אותו, ואני רואה את האלמנטים שבו, וזה בדיוק מה שאני עושה היום", הוא אומר.
- היית ילד עירוני, לא?
"ודאי, אבל הייתי חשוף לדימויים של הקרן הקיימת, בכרזות, בפרוספקטים. גרתי ברחוב קרן קיימת בירושלים, ואלה החומרים שהיו בסביבה. אני הרי ילד של המהפכה הציונית, אני תוצאה שלה. כילד עשיתי את הבריסטולים האלה, בפינת קרן קיימת בבית-הספר. לימים זה הפך לכרזות".