מכירת האמנות העכשווית של כריסטיס/ צילום באדיבות בית המכירות
לא רק שיא מחיר חדש ליצירת אמנות במכירה פומבית נקבע בשבוע שעבר בניו-יורק. גם סיווג המכירה השתנה, ופתח פתח לחידוש ולרענון הגדרות בשוק השמרני והסנובי. מכירת הראווה של כריסטי'ס, שבה נשברו שיאי המחיר ליצירות של פיקאסו וג'קומטי, הוגדרה "מביטים קדימה אל העבר" - מיתוג משולב, שמאפשר לבית המכירות לכלול יצירות אימפרסיוניסטיות ומודרניות לצד אמנות עכשווית. כל זאת, תחת כותרת של "יצירות מופת מהמאה ה-20". ובמלים אחרות: מפגן כוח.
האריזה המפתה הובילה את שבוע המכירות הפומביות הגבוה ביותר אי-פעם: כמעט 3 מיליארד דולר החליפו ידיים במסחר האמנות של שני בתי המכירות הבינלאומיים הגדולים. שיא המחיר ליצירה במכירה פומבית נקבע במכירה זו של כריסטי'ס, ליצירה "נשות אלג'יר", של פבלו פיקאסו מ-1955 - ציור נדיר בגודלו ובצבעוניותו, שנמכר ב-179.4 מיליון דולר. באותה מכירה נמכר גם פסל "האיש המצביע" של אלברטו ג'קומטי, ב-141.3 מיליון דולר - שיא מחיר לפסל וליצירה של האמן.
הייתה זו הפעם הראשונה שבה שתי יצירות המוערכות מעל ל-120 מיליון דולר בהערכה המוקדמת מופיעות יחד במכירה אחת, והמכירה כולה (בערב זה בלבד) הסתכמה ב-705.9 מיליון דולר, עם 35 פריטים בלבד. היא נעה בין המאסטרים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, שבדרך-כלל מסווגים במסגרת מכירות אמנות אימפרסיוניסטית ומודרנית (מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה), לצד יצירות של אנדי וורהול, ז'אן מישל בסקיאט ופטר דויג, שפעלו במחצית השנייה של המאה ה-20, ומסווגים בדרך כלל במכירות אמנות עכשווית.
האריזה של מכירת פרימיום נועדה להאפיל על המתחרים ולשלוח פיתיונות ממוקדים היטב לקהל היעד, באשר הוא. הצורך לנער את הענף ולמשוך את תשומת ליבם של האספנים התעורר לא רק בגלל קציר היצירות המוצלח של בית המכירות, אלא גם בשל העובדה שהשנה, לראשונה, הוקדמה פתיחת הביאנלה לאמנות בוונציה לתחילת מאי (במקום להתקיים בסוף החודש, כרגיל), והתקיימה במקביל לשבוע המכירות הפומביות המסורתי של ניו-יורק.
הביאנלה היא האירוע "הלא מסחרי" החשוב ביותר של עולם האמנות. עסקני ואספני העולם החשובים מקפידים לפקוד את הביאנלה בשבוע התצוגה המוקדמת, להתחכך ולפגוש את האמנים המציגים - שמסומנים כשמות שצריך להכיר באמנות העכשווית. וכאשר הם שטים ביאכטות הפאר בין גני הביאנלה ואירועי הפתיחה הנוצצים בוונציה, בתי המכירות בניו-יורק צריכים לתת שואו רציני. וזה בדיוק מה שהם עשו.
כריסטי'ס הצליח בשבוע זה להעמיק את הפער בינו לבין סותב'יס, המתחרה. הוא מוביל בנתח שוק (כספי), ובמחירי שיא באולמות. אם במשך תקופות ארוכות נראה ששני בתי המכירות הגדולים בעולם מקיימים מירוץ צמוד, הפעם מדובר בפדיון יותר מכפול לכריסטי'ס, ובכמות יצירות קטנה יותר, כך שגם ממוצע המחיר פר-יצירה גבוה בהרבה.
קהל מטרה "ביתי" לסותבי'ס
סותב'יס בחר לפנות אל קהל המטרה ה"ביתי" בניו-יורק, באמצעות דגש על אמנות אמריקאית. הוא אמנם לא הגיע לסביבת הסכומים של המתחרה, אך הציג תוצאות מרשימות למדי: המכירה של סותבי'ס הסתכמה ב-379.7 מיליון דולר, עבור 63 יצירות, מתוכן שבע לא נמכרו. מספר ימים קודם לכן הסתכמה מכירת האמנות המודרנית ואימפרסיוניסטית של סותבי'ס ב-368 מיליון דולר.
יצירתו של כריסטופר וול "RIOT" מ-1990, ציור המילה בשחור לבן נוטף, הגיעה למחיר מפתיע של 29.9 מיליון דולר. יצירה של מארק גרוטז'אן (ללא כותרת, מאחורי העיניים הירוקות), מ-2011 נמכרה ב-6.5 מיליון דולר, יותר מכפול מההערכה המוקדמת.
כוכב הערב של מכירת האמנות העכשווית של סותב'יס, היה מארק רותקו, שיצירתו בצהוב וכחול מ-1954 הגיעה לסכום של 46.4. אמנם רחוק משיא המחיר לאמן (86.8 מיליון דולר במכירה של כריסטי'ס ב-2007) אך הרבה מעל להערכה המוקדמת, של 40 מיליון דולר. יש לזכור שמדובר בקפיצות של מיליונים ולא אלפים בודדים, כך שכל תנודה היא במחיר אסטרונומי.
אולם יצירה אחרת של רותקו, בגווני חלודה מ-1958, נמכרה בערב האמנות העכשווית של כריסטי'ס ב-81.9 מיליון דולר. באותה מכירה נמכרה "מונה ליזה בצבע" של אנדי וורהול ב-56 מיליון דולר ואחת העבודות המפורסמות ביותר של לוסיאן פרויד "הממונה על ההכנסות", במחיר דומה.
חשוב לזכור שסכומי השיא שעושים כותרות אינם מייצגים את שוק האמנות בכללותו. אמנם גם בקצה הנמוך של השוק לא מדובר במוצרי יסוד, אבל המחירים הריאליים של 95% מהיצירות והיוצרים בשוק רחוקים מרחק רב מהקצה העליון. באמנות ישראלית, למשל, המחירים מתחילים במאות שקלים ומגיעים עד עשרות אלפי דולרים במקרה של האמנים היקרים ביותר. בתי המכירות הבינלאומיים מייצגים את הקצה העליון של השוק. בתי המכירות המקומיים מציעים מגוון ישראלי ובינלאומי הרבה יותר נגיש.
אתר הניתוחים הפיננסיים livetradingnews.com מעריך כי התוצאות הגבוהות של המכירות הן תוצאה של התעניינות הולכת ומצטברת מהשנים האחרונות, של משקיעים מסוג חדש שנכנסו לעולם האמנות, ומוכנים להוציא סכומי-עתק על יצירות יוקרה מהשורה הראשונה. לא מדובר באספני-עומק, שמתעניינים קודם באמנות ולאחר מכן בערכה הכספי, אלא בהשקעה פיננסית אלטרנטיבית, עם ערך מוסף של סמל סטטוס.
האתר אינו נוקב בשמות, אך מציין כי מדובר באוכלוסייה של כ-170 אלף בעלי הון של 30 מיליון דולר לפחות, "פנוי להוצאה". יצירות אמנות נדירות הן אמצעי פופולרי שנועד לפאר את הישגיהם הכלכליים, ובדרך אולי לגרוף רווח. בטווח של עשור או שניים, נכסי אמנות נחשבים לאחד מענפי ההשקעה המניבים עשרות ומאות אחוזי רווח.
כך, למשל, היצירה "נשות אלג'יר" של פיקאסו הגיעה למכירה של כריסטי'ס ב-1997 מאוסף פרטי אמריקאי, אז רכש אותה אספן סעודי תמורת 31.9 מיליון דולר. היא הוחזקה ככל הנראה בבית פאר בלונדון עד שזכתה להערכה מוקדמת של 120 מיליון דולר ולהצעת קנייה מראש במחיר מינימום של 140 מיליון דולר, ומשם יכלה רק לעלות.
הבטחות קנייה שלא מומשו
הנכונות של בתי המכירות להבטיח למוכרים מחירי מינימום גבוהים במיוחד היא חלק מהאסטרטגיה האגרסיבית שפתחה את הפער בין כריסטי'ס וסותבי'ס. כריסטי'ס היא חברה פרטית, בבעלותו של איל ההון פרנסואה פינו, ואילו סותבי'ס היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בניו-יורק, ומחוייבת להתנהל מול מחזיקי המניות. המשבר הכלכלי של 2008 הותיר את שתי החברות עם הבטחות קנייה שלא מומשו, ובעוד כריסטי'ס נראית כמי שלא הושפעה מכך, בסותבי'ס כנראה מתנהלים במשנה זהירות. נשיא סותבי'ס, טד סמית, הבטיח למשקיעים בסיכומי הרבעון הראשון של 2015 כי החברה לא תהמר בכספי בעלי המניות באולמות המכירה.
על-פי הערכות, במכירת האמנות העכשווית של סותבי'ס ניתנו רק 16 הבטחות מחיר (מתוך יותר מ-60 יצירות למכירה), בעוד שכריסטי'ס הבטיחה מחירי מינימום, שמשמעותם "מכירה מובטחת" ל-49 מתוך 82 יצירות במכירה המקבילה, ול-18 מתוך 35 היצירות במכירת הראווה שלה, "מבט קדימה אל העבר".
למרות הסכומים הגבוהים, קשה לדעת מי משני בתי המכירות מוביל בשורה התחתונה. זאת, מאחר שכריסטי'ס הפרטית מפרסמת רק את תוצאות המכירות ולא את שורת הרווח. אולם אנליסטים טוענים שהוויתור על עמלת המוכרים והבטחות המכירה חשפו את בתי המכירות לסיכונים ושחקו את שולי הרווח. אך גם אם מדובר בעמלות נמוכות, יש די מהעוגה לכל המתווכים שבדרך.