הפגנת יוצאי אתיופיה בתל אביב / צילום: רויטרס
נציגי מחאת יוצאי אתיופיה הציגו דרישות ברורות על מנת לשפר את איכות חייהם בכל תחומי החיים - חינוך, דיור, רווחה וצבא. צר לי להגיד זאת - זה לא יקרה. לא עם גישה מיושנת שאינה מתנסה בפתרונות חדשניים, כשהריבון אינו אחראי על כלל האזרחים. המודל שמדינת ישראל אימצה ועדיין מאמצת הוא מודל כור ההיתוך, התכה של זהויות שונות לכדי זהות אחת מודרנית ומערבית. בחברה שבה מופעי גזענות שכיחים, הרעיון שכור היתוך הוא הפתרון הינו רעיון עיוור להתנסות העבר, ולבעיות ההווה. הניסיון נכשל שוב ושוב, ומה נשאר? התכה של הזהות, האתניות, הייחודיות והגיוון לעוני וייאוש, קושי ואכזבה.
העלייה האתיופית מאופיינת בכך שנצמדה למרכזי הקליטה למרות התנאים המחפירים. כל ניסיון להזיזם נתקל בהתנגדות קשה. האם נשאלה השאלה מדוע? מוסדות הקליטה מעודדים אוכלוסייה זו להיטמע בערים השונות בשכונות, כדי למנוע ריכוז של אוכלוסייה מוחלשת. תוכנית ממשלתית בנושא נועדה לתת לעולי אתיופיה מענקים ולאפשר פיזור שלהם כדי למנוע יצירת שכונות הומוגניות של בני העדה בלבד. אולם גישה זו היא נבואה המגשימה את עצמה, וזורקת אוכלוסיה שלמה לכוחות השוק ללא תשתיות מותאמות והבנת הצרכים. מתוך מהלך זה נוצרות שכונות מבודדות - מעין גטאות של הפרדה גזעית וכוחות השוק.
מקבלי ההחלטות חייבים ללמוד ולהטמיע מודלים אחרים של דיור והתיישבות בערים של אוכלוסיות מהגרים. למשל בקנדה, שם הבחירה היא של הקבוצות האתניות השונות הבוחרות, והדגש הוא על בוחרות: להישאר יחד וליצור שכונות המבוססות זהות. מדיניות ממשלתית של רב-תרבותיות תומכת בשימור המורשת והזהות ויוצרת קבוצות המודעות לזכויות האזרחיות שלהם. דוגמה מצוינת היא העיר טורונטו. שכונות אלה עשירות בהון חברתי, רישתיות של עזרה הדדית, ארגונים קהילתיים, מוסדות דת ותרבות ויזמויות כלכליות ייחודיות.
איך אפשר לעשות זאת כאן? שלב א' הינו מחקר מקיף על תתי-תרבויות, מסורות וצורות מגורים. המחקר צריך לבוא דרך מהלכים של שיתוף קהילה ויצירת מנהיגות מקומית. הממשלה והרשויות יבנו תשתיות מאפשרות ותומכות - מרכזי ידע, אפשרות להתכנסות קהילתית, פיתוח מערכות ותוכניות חינוך חדשניות, פיתוח אסטרטגיות סביבתיות המייצרות מגנטים שכונתיים כמו מרכזים טכנולוגיים ומרכזי תרבות נתמכים, ושימור מורשת על ידי מקום לשפה ולתרבות. אין כאן בעיה, אלא יתרון. תמיכה ביצירת כלכלות אלטרנטיביות בשכונות ובאזורי מגורים של עולי אתיופיה, תמיכה ביזומיות, טיפוח עסקים קטנים, מנגנונים הדואגים לילדים לאורך כל שעות היום, ועוד.
מי לא ירצה לגור בשכונה מסוג זה? כך שכונות אלה יהוו מגנט עירוני והזדמנות לאוכלוסיות מגוונות. זה עובד כל כך טוב שהשאלה הנשאלת היא אם מנגנון כזה לא עוצר את הקהילות האתניות מלהיות חלק מכלכלת הזרם המרכזי. הלוואי ונהיה שם.
■ הכותבת היא דיקן בית-הספר לעיצוב במסלול האקדמי המכללה למינהל.