ב-1983, האפיפיור יוחנן פאולוס השני שם את פעמיו לאמריקה המרכזית. קצת קשה להאמין, אבל מצר-היבשה ההוא העסיק אז את העולם כמעט יותר מכל אזור אחר. בעיני ממשל רונלד רייגן, שם התנהל קרב בלימה נגד הקומוניזם הבין לאומי. אם הקומוניסטים לא ייעצרו בניקרגואה, הטנקים שלהם יגיעו עד טקסס, הוא אמר.
ארצות הברית מימנה וציידה בחשאי את ה"קונטראס", מורדים אנטי-קומוניסטיים בניקרגואה, במלחמתם נגד המשטר ה"סנדיניסטי" (שנקרא על שמו של מורד אנטי-אמריקאי מן השליש הראשון של המאה ה-20).
יוחנן פאולוס, הכומר הפולני, היה אויב מושבע של הקומוניזם. בחירתו, בסוף 1978, העניקה השראה להתקוממות הדמוקרטית בארצו. לימים יגידו על אפיפיורותו, שהיא מילאה תפקיד מרכזי בהתמוטטות הקומוניזם הסובייטי. אף על פי שהוא היה אפיפיור מהפכני, הוא היה לאמיתו של דבר שמרן ושוחר מסורת. הוא בירך את הכמרים הנועזים של מזרח אירופה, שסירבו להיכנע לטוטליטריות; אבל ראה בחומרה את עודף המרץ הפוליטי של כמרים קתוליים באמריקה הלטינית.
שם, מפטגוניה עד נהר הריו גרנדה, אקטיביזם ממין חדש תסס בעורקיה המסתיידים של הכנסייה. קראו לו "תיאולוגיה של השחרור", ועניינו היה התייצבות נגד הסדר החברתי והפוליטי, לצד העניים והמדוכאים. זה היה חידוש יוצא דופן, מפני שב-450 השנה הקודמות, תפקידה של הכנסייה היה לנחם את העניים - אבל להגן על הסטטוס קוו שהנציח את עוניים.
באמריקה המרכזית, כמרים קתוליים היו פעילים גלויים בתנועות מהפכניות. שלושה מהם נעשו שרים בממשלה הסנדיניסטית, כולל שר החוץ, מיגל ד'סקוטו, אנטי-אמריקאי לתיאבון. הכנסייה אסרה על כמריה לשמש ממשלות חילוניות. "תנו לקיסר אשר לקיסר, ותנו לאלוהים אשר לאלוהים", אמר ישו משיחם. ד'סקוטו סירב לפרוש מן הפוליטיקה, ויוחנן פאולוס השעה אותו מן הכמורה. האב מיגל עמד במריו.
במסעו הראשון לאמריקה המרכזית, האפיפיור כלל את ניקרגואה. הוא ערך מיסה רבת משתתפים באיצטדיון במנגואה הבירה. הסנדיניסטים חרקו שיניים. הם פחדו מכוחה המאורגן של הכנסייה, והתנכלו לכמריה הלא-צייתנים. הם שלחו את פעיליהם לאיצטדיון, ואלה הפריעו לאפיפיור בקריאות-ביניים. יוחנן פאולוס כעס. הוא הפסיק את התפילה, ונזף בהם, בספרדית, silencio, silencio, שקט, שקט.
זה היה רגע מחשמל של התרסה ושל התרסת-נגד. התיאולוגים של השחרור לא אהבו את האפיפיור ההוא. הם האמינו שהוא פוער תהום בין הכנסייה ובין המוני אמריקה הלטינית. אחד מהם, כמעט ללא ספק, היה כומר ישועי צעיר מארגנטינה, חורחה מאריה ברגוליו. עשרים שנה אחר כך, ברגוליו יועלה למדרגת חשמן (קרדינל) של הכנסייה, ושלושים שנה אחר כך הוא יהיה לאפיפיור פרנציסקוס הראשון.
מוסמך בדיכוי וברדיפה
פרנציסקוס, הלא-אירופי הראשון על הכס הקדוש זה 1,300 שנה (האחרון היה סורי), לא הפך את הכנסייה על ראשה. הוא מחזיק בשורה של השקפות מסורתיות על תפקידן של נשים, על גירושים, על גרידות ועל הומוסקסואליות. אבל הוא עניו מאין כמותו, נעים הליכות וסלחן, ורוח חדשה נושבת בכנסייה, למורת רוחם של ארכי-שמרנים.
באמריקה הלטינית הוא התחיל למחוק כמה מגזרות יוחנן-פאולוס השני. הוא ביטל את השעיית הכומר הסנדיניסטי ד'סקוטו. הוא גם הציע לתווך בין ממשל אובמה ובין האחים קסטרו בקובה. לזכותו, במידה לא מעטה, נזקפת התפייסות בין וושינגטון להוואנה. בשבוע שעבר, פרנציסקוס קיבל את ראול קסטרו בוותיקן. רודן קובה, לשעבר ראש שירותי הביטחון שלה, מוסמך בדיכוי וברדיפה, חלק מחמאות לאב הקדוש, והכריז שאפילו ישקול חזרה אל חיקה של הכנסייה.
"הנרטיב הפלסטיני"
כל זה מעניין מאוד, אבל בוודאי לא את רוב הישראלים. נקודת ההשקה באה רק החודש, בייחוד השבוע. האפיפיור הסמיך את הכרתו ב"מדינת פלסטין" להכרזת שתי נזירות "פלסטיניות" מן המאה ה-19 לקדושות קתוליות. האופורטוניסטים מרמאללה מיהרו לראות בזה אקט של הכרה ב"נרטיב הפלסטיני", והנשיא הלא-נבחר מחמוד עבאס חש לרומא להשתתף במעמד.
מה בדיוק התרחש שם, לא כל-כך ברור. האם האב הקדוש כינה את ותיק אש"ף "מלאך השלום" (כפי שדיווחו הניו יורק טיימס, הבי.בי.סי וסוכנות AP), או שרק איחל לו שיהיה "מלאך השלום" (כפי שדיווחה העיתונות האיטלקית, המוסמכת בהחלט בעניינים של ציטוטים מאיטלקית)? כך או כך, הסמכת נזירות קדושות למשנהו של יאסר ערפאת צריכה לעורר מידה של אי-נוחות; לכל הרוחות, הרבה מאוד אי-נוחות.
הפטפוט על הקשר בין הנזירות ובין התנועה הלאומית הפלסטינית הוא מעייף וטיפשי. הן דיברו ערבית, הנזירות, אכן דיברו. אבל גם האנשים ששיכללו את דקדוק הלשון העברית בטבריה במאה השמינית דיברו ערבית, וגם הרבה מרבני צפת וירושלים וחברון במאה ה-19 דיברו ערבית. במידה רבה כולם היו פלסטינים, באותו מובן שלארץ מגוריהם קראו, לפעמים, פילסטין. שם מסתיים הקשר הפלסטיני.
נראה בעליל שהאפיפיור הזה, המבורך בהרבה מעלות ומידות תרומיות, כולל אהבת יהודים, לוקה בצירוף מסוים של עיוורון ושל נאיביות. מקורו המשוער של הצירוף הוא בית גידולו בדרום אמריקה, שבו צפה מקרוב בברוטליות של משטרים צבאיים, בדיכוי כלכלי וחברתי, בצביעותה של ארצות הברית, בחולשת הדעת של ליברלים מערביים. שם, לפחות מפעם לפעם, הוא חדל להבחין במומיו של שמאל רדיקלי וטוטליטרי, והתפתה לרטוריקה של משחררי עולם שלישי מקצועיים.
השבוע התעורר החשק להתייצב באיזה איצטדיון מרכזי, ולקרוא silencio לעבר האב הקדוש, בדרך ארץ, באהבה. ייזהר הוד קדושתו מלהחכיר את שירותי הכנסייה לאנשים שאינם ראויים לטעום את הלחם הקדוש, בין השאר מפני שבזמנם והרבה בגללם התרוקנה ארץ הקודש מנוצריה.