חיים בראון
חיים בר און שימש כמנכ"ל וכמו"ל העיתון "גלובס" בין השנים 1984 ל-1998, השנה שבה נפטר. לאחר מותו נוסד פרויקט "אות גלובס - עסקים למען החברה ע"ש חיים בר און", להנצחת המעורבות החברתית שאפיינה אותו בחייו. מאז, ובכל שנה, מתפרסם ב"גלובס" סמוך ליום הולדתו (6 ביוני) פרויקט מיוחד בנושא זה, ברוחו ולפי מורשתו. גם השנה חיברנו את הפרויקט לחג השבועות, המזוהה עם נתינה.
בר און נולד בעיר דושנביי שבטג'יקיסטן, ובגיל 3 עלה עם הוריו לישראל. את שירותו הצבאי עשה בשנות ה-60 כמש"ק מודיעין בממשל הצבאי. לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1964, החל לימודי היסטוריה של המזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל, כיהן כמזכיר מערכת עיתון הסטודנטים "פי האתון".
עם פרוץ מלחמת ששת הימים, בר און התגייס בחזרה לצה"ל לשנת קבע. בתום שנה זו, ולאחר סיום מלחמת ששת הימים, הצטרף לשורות האגף הערבי בשב"כ.
בשנת 1969 החל בר און לימודי תואר שני באסטרטגיה צבאית בקינגס קולג' של אוניברסיטת לונדון. עם חזרתו ארצה היה מהאישים המקורבים ליגאל אלון ושימש כמנהל לשכתו במשרד החינוך (1971-1974) ובמשרד החוץ (1974-1977).
כשעזב את שירות המדינה בשנת 1977, לאחר עליית הליכוד לשלטון, הקים בר און וניהל את הירחון "מוניטין", את השבועון הכלכלי "כספים", את השבועון "אנשים" ואת שבועון הנוער האידיאליסטי-סוציאליסטי "חמצן".
בשנת 1984 רכש את העיתון "גלובס", בשותפות עם אנשי העסקים אליעזר פישמן ומיקי אלבין, והפך אותו לעיתון הכלכלי-עסקי המרכזי בישראל עד היום. במקביל, נכנס בר און יחד עם עמוס שוקן לשותפות בעיתון "חדשות". בשלב מאוחר יותר רכש את השבועון הוותיק "העולם הזה" והפך אותו לשבועון חדש - "שישי".
בשנות ה-90 הרחיבו בר און ופישמן את קבוצת התקשורת שבבעלותם, באמצעות הקמת חברת הכבלים "גוונים"; הקמת החברה לשיחות טלפון בינלאומיות קווי זהב; הקמת הכבל התת-ימי "לב-1"; הקמת אתר האינטרנט "גלובס" - העיתון העברי הראשון ברשת; ורכישת החזקת מיעוט בעיתון היומי "ידיעות אחרונות".
בר און נפטר, בטרם עת, בגיל 54, ממחלה קשה. הוא הותיר אחריו אישה - עדנה לבית ליבוביץ'; בת - אלונה; ובן - אמיר.
בהספד שנשא לזכרו אמר חברו, העיתונאי נחום ברנע: "חיים הצליח הצלחה נדירה בעולם המו"לות הישראלי, קבע נורמות חדשות, פתח אופקים והקים, בין השאר, בראשונה בישראל, עיתון כלכלי רציני, חופשי. הוא עשה זאת משום שכסף אף פעם לא עניין אותו. זאת, אולי, אחת התשובות לשאלה למה אהבנו אותו כל-כך. בעולם שנעשה חומרני יותר ויותר, הוא לא איבד לרגע את התיאבון הציבורי שלו".
איפה ישנם עוד
איפה החיוך של האיש הזה.
אחרי לכתו של כל אדם לעולם שכולו טוב, מקדישים הקרובים לו מזכרת פיזית, שתיתן תחושה ממשית, שהוא כאן עדיין איתנו. לנו כאן ב"גלובס", יש את "החדר של חיים". זהו חדר, שלמרות המעבר שלנו לפני כ-15 שנה מתל-אביב לראשון-לציון, השתמר בו המשרד - עד כמה שניתן היה לקרוא לו כך - של חיים בר און.
ובחדר המיוחד הזה, תלויה תמונתו של האיש. לכולנו יש תמונות כאלה או אחרות, אבל רק חלקן הנדיר מצליחות לתפוס אותנו בפריים שכל-כך מאפיין את מי שאנו. וכך היא תמונתו של חיים, התלויה ב"חדר של חיים".
גופיית הטריקו הלבנה, החולצה המשובצת, העיניים הסגורות קמעה, כף-היד המכסה את מחצית הפה, הקמטים המביעים טוב לב, והכי בולט - החיוך.
יש חיוך, ויש חיוך. יש חיוך ציני, ויש חיוך מאולץ. יש חיוך מבויש או מבוים, ויש חיוך שמביע שמחה ושלמות. חיוך של אנשים מיוחדים. כאלה השלמים עם עצמם וסביבתם, שאין להם מה להסתיר או במה להתבייש. חיוך של איש בוטח ומבטיח. חיוך שכל-כולו מבטא חיוך.
כזה היה האיש ההוא. חביב על חבריו ומתנגדיו. תמיד היה מעניין ושמח במחיצתו. מעמיק, חושב, שקול, רהוט, ומלא ניגודיות מרתקת ומכילה.
איש המלא בתשוקה ובאהבה לעולמות התוכן, להנגשת המידע, לחשיפתו, להקניית תפיסות עולם וערכים. להביט תמיד על הצד האופטימי של החיים. להשלים עם זה שלא הכול מושלם, אך לשאוף להקטנת החלק הלא שלם. רגיש לזולתו ולצרכים שלהם. חכם, בעל ידע וכושר ניתוח מבריק. ותמיד - חבר.
"גלובס" קיים כבר 32 שנה. מאז לכתו של האיש המיוחד הזה חלפו 17 שנה. מעל למחצית הדרך, אנחנו כאן ב"גלובס" צועדים בלעדיך. על אף כל הקשיים שחווה העיתונות הכתובה, בהיבטים שונים, מהכלכליים ועד למערכתיים, אנחנו צומחים, מתפתחים, יוזמים ומהווים מודל לחיקוי לתעשייה ולענף. יצקת כאן יסודות איתנים, בנית חומות מפלדה, השארת אחריך רוח איתנה. יצרת ועיצבת משהו מיוחד, אחר ושונה.
זכינו. כולנו כאן גאים במקום המיוחד הזה ובמורשת שהותרת אחרי לכתך. זה מחייב אותנו לפרוע את שטר החוב הזה מדי יום עבור כל מי שמסביבנו. כך הנחלת וכך ננחיל אנו.