הפוסט האחרון של אריאל רוניס / מתוך פייסבוק
פרשנויות שונות ותובנות למיניהן התפרסמו סביב מותו הטרגי של אריאל רוניס, ששם קץ לחייו בעקבות ההתקפות הפרועות עליו ברחבי הרשתות החברתיות, לאחר שהואשם בהתנהגות גזענית כלפי אישה שפנתה לקבל שירותים מלשכת רשות האוכלוסין בתל אביב, אותה ניהל.
מבלי להפחית מכובד משקלם של הטיעונים הרבים שהועלו בדבר אחריותם של גולשים לדברי הבלע אותם הם כותבים והקלות הבלתי נסבלת של השמצתו של אדם והכפשת שמו בין רגע ברחבי הרשת, יש נושא אחד שעדיין לא טופל ברצינות הראויה: מהי מידת אחריותה של פייסבוק למותם של רוניס ומאות, אולי אלפי מתאבדים אחרים ברחבי העולם בשנים האחרונות, עקב התקפות, השמצות, חרמות והתנכלויות דיגיטליות כאלה ואחרות?
לפחות מקרה אחד נוסף מן הראוי להזכיר בפתחו של דיון באחריותה של פייסבוק לנעשה בין קירותיה: התאבדותו של הנער דודאל מזרחי, שהחליט לשים קץ לחייו בעקבות מסכת התעללויות קשה שספג מקבוצה גדולה של בני גילו, מסכת שנמשכה לאורך זמן לא קצר מעל גבי קיר הפייסבוק שלו עד שלא יכול היה לשאת אותה יותר. הוא היה בן פחות מ-16 במותו, בינואר 2011.
יש מכנה משותף מצמרר בין המקרים של דודאל מזרחי ואריאל רוניס, ומן הסתם גם מקרים רבים אחרים: הכתובת היתה על הקיר, תרתי משמע. כי אריאל רוניס רמז על כוונתו לסיים את חייו בפוסט הפרידה שלו וההתעללות הבוטה בדודאל מזרחי צריכה היתה לאותת לכל בר דעת על סכנת החיים בה הוא נמצא.
מסתבר, שבמקרים רבים אנשים מאותתים על כוונותיהם. בשבוע שעבר, באירוע השקת עמותת הידידים של "הכפתור האדום", לחצן המצוקה המדווח על בריונות ברשת, תיאר אלון בר דוד - ממקימי המיזם - מקרה של נער שהחליף את תמונת הפרופיל שלו לחבל תלייה וכתב הודעת פרידה לחבריו על גבי קיר הפייסבוק שלו. מישהו מהחברים "לחץ" על הכפתור האדום, הדיווח הגיע לעמותה ותגובה מהירה של המתנדבים הביאה לפנייה למשטרה, איתור כתובתו, הגעת ניידת לביתו והצלת חייו.
לזהות את המצוקה
נשאלת השאלה, האם הצלתם של גולשים ברשת מידי בריונים איננה צריכה להיות גם במידה מסוימת מעניינה של מלכת הרשתות החברתיות, פייסבוק בכבודה ובעצמה? זוהי שאלה החייבת להישאל לאור העובדה שפייסבוק הפכה להיות מעצמה עולמית, במובן החיובי של המילה. יש לה למעלה ממיליארד חברים, הם מבלים בה זמן רב במשך כל יום ומנהלים על גבי הקירות שלה חוויות משותפות, עסקים שונים ואין ספור שיחות. ומדי פעם מישהו מהחברים האלה משנה משהו בהתנהגותו הרגילה, לעיתים אפילו מדווח על כוונות אובדניות ולמרבה הצער קורה גם שהכוונות האלו מגיעות לכלל מימוש.
ועכשיו הבשורות הטובות (או הרעות, תלוי איך מסתכלים על זה): באמצעים טכנולוגיים שונים, הקיימים היום, ניתן לאתר בלי שום בעיה התקפות בריוניות על חברים, אפשר להבין מגמות, לאתר פוסטים המלמדים על מצוקה אישית, לזהות שינוי תמונת פרופיל לתמונה המעידה על כוונת התאבדות וכמובן גם להבין על-ידי ניתוח טקסט אוטומטי הודעות פרידה מחברים ומהחיים. כל הטכנולוגיות האלו קיימות כבר היום ואילו רצתה פייסבוק להשקיע את המשאבים הנדרשים כדי לממש אותן, היא בהחלט יכולה היתה לעשות זאת.
יתרה מזאת, האפשרות היחידה להגן באופן שיטתי על מאות מיליוני גולשים בכל רגע נתון, היא שימוש באמצעים טכנולוגיים אוטומטיים, הסורקים באופן קבוע את הפרופילים של החברים ואת הקירות השייכים להם ומחפשים שינויים מעוררי חשש. שילוב טכנולוגיות כאלו עם מיזמים כדוגמת הכפור האדום, מיזם ישראלי ייחודי ומרשים ביותר הן בכוונותיו והן בביצועיו עד כה, יכול להציל חיי אדם רבים, לא פחות מזה.
מנגנון מסורבל
אז למה זה לא קרה עד כה? מדוע פייסבוק איננה מפנה משאבים ראויים כדי להציל נפשות אבודות בין קירותיה, בעוד היא כן מוכנה להשקיע מיליוני דולרים בפרויקטים כגון הנגשת האינטרנט במדינות עניות או ההתרמה המיוחדת לניצולי הרעש בנפאל? קשה להבין בוודאות מדוע, אך הפתרון היחידי שפייסבוק מציעה כיום לגולשים מאוימים הוא הדיווח על פוסטים "בעייתיים" דרך מנגנון מסורבל ומוגבל, המעביר הודעה לגוף כלשהו אי שם בעולם, שאיננו מבטיח זמן תגובה מיידי ואינו נותן מענה למקרים חמורים כמו אלה שתוארו כאן.
בנוסף, פייסבוק מגבילה באופן רשמי את גיל החברים בה לשלוש עשרה ומעלה, תוך התעלמות מוחלטת וקריצת עין אל מול העובדה שעשרות מיליוני ילדים ברחבי העולם ממציאים לעצמם יום הולדת פיקטיבי כדי לייצר לעצמם פרופיל "חוקי" ברשת. המגבלה הזו פותרת את פייסבוק מאחריות לטיפול מיוחד במידע שילדים מעלים לרשת, טיפול שהיתה מחויבת אליו בהתאם לחוק האמריקאי אילו הרשתה את רישומם של בני גילאים צעירים יותר.
התוצאה היא, שפייסבוק נוקטת בעצם גישה של "קיר דומם". הקיר איננו אחראי למה שנכתב עליו. הגולשים הכותבים הם האחראים והם אלה שנדרשים אם כן גם לקחת אחריות על מקרים של בריונות וסכנה לשלומם של גולשים אחרים. הקיר סופג הכל ושותק.
אבל, הקיר הזה הוא לגמרי לא טיפש ככל שנוגע לניתוח המידע המופיע עליו לצרכים עסקיים. פייסבוק מפעילה את מיטב הטכנולוגיות ומשקיעה אין סוף משאבים כדי לדעת על חבריה כל דבר אפשרי. פיסות מידע בעלות ערך רב כמו גיל הגולשים, מינם, מיקומם, תחביביהם, תחומי העניין שלהם, הרגלי גלישה וקנייה ועוד, משמשים את פייסבוק לצורך פירסום ממוקד ויעיל ולמטרות עסקיות נוספות.
אפשר להעריך, ששימוש נכון בכל אלה בשילוב עם טכנולוגיות נוספות, יכול גם לשמש בידי פייסבוק להצלת חיים. אם רק תרצה.
ובנימה אישית, כמי שחושב שפייסבוק עשויה להיות מוגדרת בעתיד הלא רחוק כאחת מהחברות החשובות ביותר שצמחו בעולם בעידן המודרני, הייתי שמח לראות אותה לוקחת אחריות אמיתית על מיליארד (ובעתיד: מיליארדי) חבריה. ואם פייסבוק לא תעשה זאת, יתעורר מתישהו, איפשהו, הרגולטור שייאלץ אותה לעשות זאת. אם יהיה זה רגולטור ישראלי, היא תוכל אולי להתעלם. אבל אם האיחוד האירופי יחליט לקחת את העניינים ברצינות, או אולי אפילו הממסד האמריקאי, זו עלולה להיות מכה קשה לחברה שהקדימה את זמנה, קבעה דפוסי התנהגות חברתיים חדשים ויצרה עולם כל כך עשיר בתוכן לאין סוף משתמשיה, אבל במקביל לזאת יצרה גם גן עדן לבריונים ופושעים אלימים חסרי רסן. נקווה ששתיקת הקירות תתחלף בעתיד הלא רחוק, ביוזמת פייסבוק, בשתיקה רועמת ובחומות מגן בצורות עבור החברים הנאמנים שלה.
■ יזהר שי הוא שותף מנהל בקיינן פרטנרס ישראל.