1. הערצה עיוורת, דתית ומשיחית לאנשים - מוכשרים ככל שיהיו, בעלי שם ויוקרה ככל שיהיו, בעלי מוניטין מצוחצח ככל שיהיו - היא סימן רע מאוד. הליכה בעיניים עצומות אחרי מנהיג או מנהל, רגולטור או פוליטיקאי שסוחפים אחריהם אנשי תקשורת במעין סימביוזה מסוכנת ומוצגים על ידיהם כבעלי סגולות אלוהיות - היא סימן מבשר רעות. הפיכתו של איש אחד למשיח שבו תלויים כלכלת ישראל, עתיד ילדינו ועוד כמה פראזות מגוחכות - היא לא רק עסק מסוכן, היא גם מנוגדת לכל אינטרס ציבורי, צמד מילים פופולרי מאוד הנישא במיוחד על שפתותיהם של אותם אנשי תקשורת המטפחים את אליליהם.
משה כחלון, מאותם "מטופחים", נעטף על ידי קבוצה מאוד מסוימת של עיתונאים בצמר גפן מתוק. הם מרחו עליו דבש והוא, בתמורה, שר את שירי המונופולים, שבירת מונופולים, ריכוזיות וכל אותן מחרוזות מילים שמצלצלות נהדר אבל חפות מכל עובדות, כאילו אפשר להחילן על כל שוק ועל כל תחום - גז, בנקאות ושירותים ממשלתיים מגוונים. מי שהעז למתוח, חלילה וחס, אפילו בדל של ביקורת על הרפורמות ה"אלוהיות" והמתוכננות של כחלון, הוצג על ידי "אבירי הצדק" של התקשורת הישראלית כמושחת, כמי שלא דואג לאינטרס הציבורי, כמי שמשתף פעולה עם כוחות אפלים ועוד ועוד.
השבוע התברר ל"אבירי הצדק" הללו שכחלון הוא בסך הכול כחלון. לא משיח, לא קוסם ולא אלוהים. הוא פוליטיקאי עם המון כוונות טובות, ועם המון ציפיות מוגזמות, שחלקן מתנפצות כעת אל קרקע המציאות, כמו מקרה הגז (אגב, לכחלון אין ממש סמכויות רשמיות בנושא הגז וכל הפסטיבל סביבו די מיותר; ראו פרשנות של עמירם ברקת בעמ' 6).
גם פרופ' דיויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, טופח, שלא בטובתו, כמי שעשוי "לפרק את מונופול הגז" - צירוף מילים שקרי, כיוון שאי-אפשר בשלב הזה לפרק את המונופול, ועוד נגיע לכך. אפילו גילה הודה בשיחות סגורות שהמתווה הכי קיצוני והכי קשוח לא יביא בהכרח להוזלת מחירים, אבל הוא בחר להיצמד לחוק היבש, כמי שאחראי על התחרות במשק, וניסה לגבש מודלים תחרותיים לשוק הגז אחרי שהסוסים כבר ברחו מהאורווה.
צחוק הגורל: כשגילה התמודד על תפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים בתחילת 2011, אותה כת טהרנים של עיתונאים, שהשבוע העלתה אותו לדרגה של אלוהים, ניסתה למנוע את מינויו בכל מחיר. היא הציגה אותו כאויב התחרות, כתומך בריכוזיות, כתומך בבעלי ההון וכממונה שיחסל את מוסד ההגבלים העסקיים ועלול לגרום נזק בלתי הפיך לדמוקרטיה (עוד ביטוי שגור בפי הטהרנים: מי שלא פועל על פי דרכם הוא מסוכן לדמוקרטיה). ההתנגדות למינוי גילה כללה את הרפרטואר הידוע: קמפיין מכוער, מניפולטיבי ומעוות שנועד להשחיר אנשים, הודעות בהולות של תנועות ועמותות על ניגודי עניינים לכאורה של המועמד, והגרוע מכול: שימוש בשקרים גסים. למשל, העובדה שלכאורה הופעלו לחצים על לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו מצד המשפחות החזקות במשק למינוי גילה, אף שלא היו דברים מעולם.
הסיבה לקמפיין השקרי והמכוער נגדו הייתה פשוטה: כל חטאו של גילה היה שהוא כתב ב"גלובס" מאמר מנומק ואינטליגנטי על הריכוזיות במשק ועשה הפרדה בין ריכוזיות ענפית, שבה מסוגל וצריך מוסד הממונה על ההגבלים העסקיים לטפל, לבין ריכוזיות משקית, שהיא, לדעתו, אינה כצעקתה. העמדה העצמאית והמנומקת הזאת, מתברר, עוררה פחד מוות בקרב כמה עיתונאים.
מדובר על שבט סגור ומבוהל שרוכן אל ספרי הקודש שלו ומשנן כל מיני סיסמאות ריקות מתוכן על ריכוזיות ותחרות בכסות דאגה מזויפת לצרכנים. זה אותו שבט שהביא עלינו את ועדת בכר הכושלת שגרמה נזק אדיר לצרכנים ואת ועדת הריכוזיות שהתרומה שלה למשק וליוקר המחיה היא מספר אחד עגול ויפה: א-פ-ס.
העובדה ה"מוזרה" שפרופ' גילה אימץ אז את אונת מוחו ולא יישר קו עם השבט הייתה לחלקם תירוץ מספיק לחסל איתו חשבונות. הטרור הרעיוני שהופעל על פרופ' גילה הוא בדיוק אותו טרור רעיוני המופעל על מי שלא שר בחודשים האחרונים את שירי "פירוק מונופול הגז".
בראייה כוללת, זהו חלק ממשבר המנהיגות בישראל. הממשלה הפריטה את יכולת קבלת ההחלטות שלה והעבירה אותה ליועץ המשפטי, לחברות ייעוץ חיצוניות ("גלובס" ביקש את רשימת היועצים שעובדת עם רשות החשמל ואנחנו בטוחים שנגלה שם מספרים מעלפים ומאלפים) ו... לעיתונאים. במקום לנסות להשפיע, לבקר או להציע, חלק מהעיתונאים טועים לחשוב שראשי ממשלה, שרים ורגולטורים הם קבלני הביצוע של האג'נדות הפרטיות שלהם, ולכן הם גם אלו שיחליטו מי ימונה לעמדות מפתח או אף ינסו לקבוע את תוצאות הבחירות. לאג'נדות הללו אין דבר וחצי דבר עם הצרכן, עם התחרות כביכול ועם טובת הציבור. יש להן קשר חזק מאוד למגלומניה, לכוחנות ולחיסול חשבונות על רקע אינטרסים זרים.
2. גם פרופ' סטנלי פישר, לשעבר נגיד בנק ישראל והיום סגן יו"רית הפד, הוא אחד מאותם אלילים שהמוניטין שלו טופח בקפידה על ידי יועץ תקשורתי חיצוני בעלות של כמה מיליונים טובים מכספי משלם המסים. השבוע אמר פישר לציבור הישראלי את מה שהקפיד שלא לומר כ"מבוגר האחראי" בכל תקופת כהונתו: שהריבית האפסית היא הגורם לבועת הנדל"ן, ולא ממש הממשלה או היצע הדירות, כפי שניסה לשווק בתקופת כהונתו כנגיד.
וראו זה פלא, אותו "מבוגר אחראי" היה קשור גם, אפילו בעקיפין, לכל ענייני הגז (הרי התקשורת היא זו שטיפחה אותו כמי שדעתו צריכה להישמע בכל עניין ודבר). ובכן, לפני כשנתיים הציג פישר את תחזית התקבולים ממסי הגז הכוללים תמלוגים, מס חברות והיטל ששינסקי ואת החלוקה ביניהם על פני יותר מ-20 שנה: מה לתקציב ומה לקרן העושר שתהפוך למעשה למעין קופה צדדית. הצגנו כאן את הטבלה הזאת לפני שבועיים ומאוחר יותר התברר לנו על איזה מחיר התבסס פישר בתחזית התקבולים, שאז הסתכמה ב-500 מיליארד שקל: 5 דולרים ליחידת חום, ללא הצמדה, מחיר די זהה למחיר הנוכחי (5.4 לפי דוחות שותפויות הגז) וזהה לחלוטין למחיר הבסיס בחוזה של מאגר תמר עם חברת החשמל. כלומר, המבוגר האחראי פישר אישרר למעשה, גם אם בעקיפין, את מחירי הגז הנהוגים במשק, ואז, ראו זה פלא, הוא לא מימש את זכותו, כיועץ הכלכלי של הממשלה, לומר שזה מחיר גבוה מדי (גורמים מקורבים לבנק ישראל בתגובה: המחיר שעליו נסמכה המצגת, 5.1 דולרים, התקבל בזמנו על פי הנחות ששימשו בוועדת ששינסקי, אומדני ייצוא ועפ"י טיוטת החוזים שהתגבשו באותו זמן והתקבלו מהמועצה לכלכלה)
יתרה מזאת, השבוע הציג ד"ר עדי ברנדר, סגן מנהל מחלקת המחקר בבנק ישראל, מצגת מעודכנת על תחזית ההכנסות ממסי הגז. ברנדר מדגיש אמנם שהעמדות במצגת שלו אינן משקפות בהכרח את אלו של בנק ישראל והמחירים הם רק לצורכי "אילוסטרציה", אבל המצגת של ברנדר לצורכי "אילוסטרציה" התבססה על מחיר של 6 דולרים ליחידת חום והתוצאות של החישובים הללו מונחים לפניכם בטבלה המצורפת.
פישר וברנדר מספרים למעשה את כל סיפור פסטיבל הגז על רגל אחת. כל הרגולטורים, כולל גילה, לא טרחו להניח את האמת הזאת על השולחן: הממשלה הפכה לשותפה בפועל של שותפויות הגז ויש לה אינטרס ברור ומובהק ברמת המחירים הנוכחית כדי לשרת את תחזיות גביית המסים, בין אם בהיטלים, תמלוגים או מסי חברות.
למה הדבר דומה? קחו למשל את מחיר הדלק. רבים לא ממש יודעים ש-60% ממחיר הדלק הם מסים שזורמים לממשלה (מס בלו על הדלק ומע"מ). בהחלטה אחת יכולה הממשלה להוזיל את מחיר הדלק, בלי להתייחס כלל לשרשרת הייצור הפרטית של הדלק ורווחיה. במחיר הגז הטבעי השיטה היא די דומה, אבל במקרה הזה הצרכן לא קונה באופן ישיר את הגז הטבעי אלא עסקים כמו חברת החשמל, תחנות כוח פרטיות וחברות תעשייה, שבתורן מספקות שירותים לצרכן. כמובן, יש הרווח של מפיקי הגז, הרי לא צריכים לרחם עליהם והוא שקוף לחלוטין דרך הדוחות המוגשים לבורסה, אבל כללי המשחק הם ברורים: מחיר נמוך יותר פירושו מסי חברות נמוכים יותר, תמלוגים נמוכים יותר והיטלי ששינסקי נמוכים יותר. ומחיר נמוך יותר פירושו לא רק שהיזמים מרוויחים פחות, אלא שמהמצגת של פישר בזמנו ומהמצגת של ברנדר השבוע מתעופפים להם לפחות עשרות מיליארדי שקלים שהיו אמורים לזרום לתקציב המדינה או לקרן העושר שפישר יזם.
3. בחצי השנה האחרונה התייחסנו שלוש פעמים לפסטיבל הגז ("מהומה רבה על לא מאומה", 25.12.2015; "ורק לצרכן לא נשאר", 19.2.2015; "פירוק המונופול נכשל, עכשיו תתחילו לפקח", 14.5.2015), ובכל אותן פעמים "גלובס" הוביל קו מאוד ברור: סיסמת פירוק מונופול הגז היא סיסמה שקרית המשווקת לציבור כאמת מוחלטת, למען האינטרס הציבורי לכאורה.
אותם רגולטורים שנרדמו לאורך שנים, אותם רגולטורים שהיו שותפים להסכמי הגז עם חברת החשמל בזמנו ואישרו את המחירים הנקובים בהם, התקשו להודות בריש גלי: כל ההסכמות עם חברות הגז, ההסכמות הקשוחות יותר או המרוככות יותר, לא היו מובילות לתחרות כלשהי ובוודאי שלא להורדת מחירים. בכל מתווה השחקן הוותיק ששולט על שני המאגרים בפועל - נובל אנרג'י - נותר על כנו, כך שאין שמץ של סיכוי שהתמונה התחרותית תשתנה, בין אם ימכרו שני מאגרים קטנים אחרים ובין אם דלק ונובל יירדו בהחזקתם במאגר תמר, שרובו כבר מכור ויש לו לקוח עוגן אחד בולט (חברת החשמל, שתרכוש לאורך חיי החוזה שלה קרוב למחצית מתפוקתו).
למרבה הצער, לרגולטורים השונים ולמשרתיהם בציבור היה נוח להמשיך לעבוד על הציבור בסיסמאות על "פירוק המונופול", אף שהתמונה שהצגנו פה מוכרת להם היטב וכל הנתונים היו על השולחן, כולל כוח התמחור של המונופול, כי הוא מוצג לראווה בדוחות של שותפויות הגז לפרטי פרטים לעין כול (לא צריך בשביל זה להוציא מאות אלפי דולרים על יועץ, אלא פשוט להציץ בדוחות של דלק קידוחים או אבנר).
המדינה יכולה הייתה, לחלופין, להחליט שהיא יכולה לפקח על המחירים באופן אפקטיבי, למרות החסרונות של פיקוח מחירים; לאלץ את היזמים להרוויח פחות, ובמקביל לוותר על חלק מרווחיה, כפי שהסברנו קודם לכן. או, אף שזה נשמע דמיוני אבל בהחלט מעשי, להחליט שהיא מתנהגת כמו נורבגיה ולנהל בעצמה מאגרי גז, עם חברה זרה כמפעילה של המאגרים (זה אומר דבר פשוט: לרכוש את מאגר לווייתן).
בניגוד לישראל, הממשלה הנורבגית קיבלה על עצמה סיכון והשקיעה את הסכומים הנחוצים לחיפושים, לגילוי ולהפקה של נפט וגז טבעי בים הצפוני. לאחר התגליות הראשונות, הוקמה בשנת 1972 חברת סטטאויל כחברה ממשלתית שמטרתה להבטיח שהמדינה תהיה מעורבת בחלק הארי של מאגרי האנרגיה במים הטריטוריאליים של נורבגיה.
גם היום, לאחר מיזוגים עם חברות נוספות והפרטה חלקית של החברה, מחזיקה ממשלת נורבגיה כ-70% ממניות סטטאויל. 60% מזכויות ההפקה של נורבגיה בים הצפוני ובים הארקטי שייכות לסטטאויל. בדרך זו מבטיחה נורבגיה שמשאבי האנרגיה הענקיים שלה יישארו בידי המדינה.
העובדה שהממשלה קיבלה על עצמה את הסיכון הפיננסי הכרוך בחיפוש מקורות אנרגיה מנעה מחאה ציבורית נגד החברות המחזיקות בזכויות ההפקה, מה שקורה היום בישראל.
הבעיה היא שאם ישראל הייתה מאמצת את המודל הזה חבורת הטהרנים של ישראל הייתה זועקת לשמים שמדובר במונופול ממשלתי מושחת וצריך להפריטו מיד וליצור לו תחרות. זה טבעם של הטהרנים, הם אף פעם לא מרוצים, ותמיד זה כמובן רק למען הציבור, שמעניין את קצה הציפורן שלהם. אז הנה תוצאת השבוע בזכות הטהרנים: מחיר הגז לא יירד, יצחק תשובה בדרך לאקזיט יפהפה במאגר תמר וקרן העושר שתחזיק 350 מיליארד שקל ב-2040 תנוהל כסוג של קופה צדדית למקרי חירום.
יש לנו הצעה לכל הטהרנים: התחילו בבקשה להילחם למען עתיד ילדינו, כפי שאתם נוהגים לומר, ופעלו למען חלוקת הכסף הזה ישירות לציבור, תחת מבחני הכנסה; שלא יופקר חלילה וחס בידי אותם פוליטיקאים עתידיים שאתם נוהגים להפוך בטעות למשיחים.
איפה היה פסטיבל הגז כשהיה צריך אותו
פסטיבל הגז שמתנהל פה כבר יותר מחצי שנה חידד אצלנו את העדר-הפסטיבל בזמנו סביב העסקה השערורייתית לייבוא הגז המצרי. "גלובס" דש ודן בעסקה המוזרה הזאת, בלשון המעטה, לא מעט, ובאורח פלא חבורת הטהרנים שהיום צועקת על שחיתות כביכול סביב הגז הטבעי לא צייצה. מצורפת כאן תזכורת לתחקיר על העסקה, פרי עטו של עמירם ברקת, מ-2013.
העסקה הזאת, או נכון יותר האין-עסקה הזאת, גרמה נזק אדיר לחברת החשמל ולצרכנים שלה, נזק שעל פי הערכותיה נאמד במיליארדי דולרים. אנחנו מציעים לקוראים לחפש את הכתבה של ברקת בגוגל ואנחנו מוכנים לשלוח אותה לכל המעוניין לקרוא איך בדיוק שבתי שביט, ראש המוסד לשעבר ומי שהיה מקורבו של יוסי מימן, קיבל 11.5 מיליון דולר, איך זה קשור ליו"ר חברת החשמל לשעבר, אלי לנדאו, שהיה מצוי בקשרי חברות עם שביט וכמובן לקרבה של שביט ולקשריו המיוחדים עם אישי מפתח בצמרת הממשל המצרי בעבר, ובראשם שר המודיעין המצרי עומר סולימאן.
אם זה לא מספיק, אפשר להציץ גם בכתב התביעה של ד"ר נמרוד נוביק, עוד בכיר לשעבר בקבוצת מימן, שהחליט להוציא קצת מהכביסה המלוכלכלת אחרי שהודח מהקבוצה ותבע ב-2011 עשרות מיליוני שקלים ממימן. נוביק, למי שהספיק לשכוח, היה חלק מחבורת ה"בלייזרים" של שמעון פרס שכללה גם את ד"ר אמנון נויבך (היום יו"ר הבורסה) ויוסי ביילין. נוביק טען בתביעתו, בין היתר, שגרם בעבר לכלי תקשורת כלכלי לבטל חשיפת הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע מימן לכאורה.
אולי זה מסביר את שתיקתם המוזרה של כל טהרני התקשורת בנוגע לעסקת הגז המצרי. היו בטוחים: הם לא עשו את זה למען האינטרס הציבורי.
eli@globes.co.il
