קצת קשה להאמין, שלפני 19 שנים, כאשר נאבק על בחירה חוזרת לנשיא, ביל קלינטון הבטיח לבוחר האמריקאי, שהוא לא יסכים לנישואים חד-מיניים ויהי מה. ליתר ביטחון הוא שלף עט, וחתם על חוק, שכתב הימין הרפובליקאי, להגן על "מוסד הנישואים" מפני מבקשי נפשו ההומוסקסואלים.
קלינטון היה הנשיא הראשון, שחיזר בגלוי אחר קולות הומוסקסואלים. למעשה, לא היה ידיד גדול ממנו עד זמנו לשיווי זכויותיהם. אבל לא נישואים, אמר קלינטון. למען האמת, ארבע שנים אחריו אמר ברק אובמה בדיוק אותו הדבר, ושינה את דעתו רק ערב הבחירות של 2012.
עוצרת נשימה היא מהירות ההשתנות באמריקה, בעצם כמעט בכל הדמוקרטיות המערביות (ופה ושם גם בלא-דמוקרטיות, או בלא-מערביות). אירלנד הקתולית הצביעה בחודש שעבר במשאל עם לטובת נישואים: הפעם הראשונה מאז ומעולם בארץ כלשהי.
הזכות שלא לסדר פרחים
הימין הדתי באמריקה לוחם מלחמת מאסף. אחדים מן הטוענים לנשיאות במפלגה הרפובליקאית מוסיפים לחזר אחר קולות באמצעות וריאציות על התנגדות לנישואים. הווריאציה הנוכחית היא הגנה על זכותם האזרחית של בעלי אמונה דתית, כולל מנכ"לים של תאגידים, לסרב לשרת חתונות חד-מיניות, למשל בהשכרת אולם, או בסידור פרחים.
במדינת לואיזיאנה, המושל הרפובליקאי השמרני, בובי ג'ינדאל, הוציא צו מינהלי "להגן על אלה שאינם תומכים בנישואים חד-מיניים".
לא ניכנס כאן בעובי הקורה. די להגיד שהצו הזה נוטף כל-כך הרבה אירוניה, עד שאפשר לטבוע בה. צריך מידה גדולה של סופיסטיות כדי להפוך התנגדות לזכויות-אזרח לזכות אזרחית, למשהו המצריך הגנה מצד תומכי זכויות-האזרח. כל העניין עומד לפני הכרעה. עוד לפני סוף החודש יכריע בית המשפט העליון בוושינגטון אם נישואים חד-מיניים הם "זכות חוקתית". ההכרעה תיפול כנראה על חודו של קול, ועשויות להיות לה תוצאות פוליטיות די דרמטיות.
שמרנות חברתית בנסיגה כללית
רוס דות'אט (Ross Douthat) הוא בעל טור בעמוד המאמרים עתיר היוקרה של ה"ניו-יורק טיימס". הוא ממלא שם את הקונכייה הימנית, בעיתון שהקו האדיטוריאלי שלו נוטה בבירור שמאלה. הוא כתב השבוע על מצב הדעת האמריקאי, המניב ליברליזציה מופלגת של התנהגות אישית וקבוצתית. "שמרנות חברתית מנוגדת לכיוון התרבותי, ונמצאת בנסיגה כללית", כותב דות'אט.
הוא מצביע על נתוני סקר מקיף של מכון גאלופ (שהקורא מוזמן לעיין בממצאיו). נניח רגע לנישואים חד-מיניים. הסקר מראה עלייה תלולה במספריהם של אלה המצדדים בהורות ללא-נישואים (61%), בגירושים (71%), במין-שלפני-הנישואים (68%), בהמתת חסד (56%), ובהריסת עוברים לצורך מחקר רפואי (64%). (אגב, למרבה הסקרנות, רק 8% סומכים את ידיהם על בגידה באישה או בבעל, ללא שינוי מאז שנת 2001).
האם עינינו חוזות בליברליזציה של השקפות חברתיות, או בוויתור עצום-ממדים על סטנדרטים? לשון אחר, האם השינוי כאן הוא תוצאה של מוטציה מוסרית, או תוצאה של שעמום, של אדישות ואפילו של ציניות?
על כלבים ודיילים
לפני כמה שנים, כאשר התפתח הוויכוח בספרד על נישואים חד-מיניים, אמרה אישה אחת לעיתון חשוב, "בהחלט, למה לא, שגם כלבים יתחתנו". היא תמכה בנישואים חד-מיניים.
לפני עשרים שנה ויותר, כאשר התנהל בארץ ויכוח אם דיילי אל-על רשאים להציע נקודות לבני זוג חד-מיניים, אמר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, איש דתי, שהשלב הבא אל-נכון יהיה להציע נקודות לכלבים. הוא התנגד תכלית ההתנגדות לכל הכרה בשותפות הומוסקסואלית.
הנה כי כן, האיש ההוא, הגדול בתורה ובמשפט, והאישה ההיא מספרד, השתמשו באותה האנלוגיה עצמה כדי להביע דעות הפוכות. היא, הספרדייה, הודיעה באמצעות הכלבים, שפשוט לא אכפת לה. תמיכתה בנישואים חד-מיניים לא הייתה תוצאה של ליברליות מעמיקה, אלא של ניהיליזם.
רוס דות'אט הנ"ל אינו מדבר על נישואי כלבים, או על טיסות חינם לחזרזירי-מחמד; אבל הוא מדבר, ברצינות גמורה, על השלב הבא בנסיגה מן הסטנדרטים: פוליגמיה.
בסקר גאלופ, המצוטט למעלה, 16% מן הנשאלים חייבו פוליגמיה, כפול ממספרם ב-2001. זה נתון המזכיר שיעורים קודמים של תמיכה בנישואים חד-מיניים. הייתכן שאנחנו מתנהלים בדרך העולה אל ריבוי נשים? התשובה הטבעית היא ספק. מעטים יטעמו טעם של פרוגרסיביות או של זכויות אזרח בפוליגמיה. אבל לשאלה עצמה יש מקום, מפני שחברה המתפרקת ממוסכמותיה מתפרקת ממוסכמותיה, ולאיש אין מושג לאן זה יוליך.
"יחסיות מוסרית"
הוויתור על המוסכמות, ועל העכבות המתחייבות מהן, מקבל עוד ביטויים, כמו למשל הנסיגה מן הדת המאורגנת בעולם המתועש והתפרקות מפטריוטיות. אלוהים ודגל אינם עולים על שולחן האוכל של מעמד בינוני משכיל באירופה, ומתמעטים במרכזים העירוניים הגדולים של אמריקה.
התופעה הזו מתיישבת עם תלונתם המפורסמת של השמרנים, חדשים וישנים, על התפתחות של "יחסיות מוסרית" בשמאל, משנות ה-60 ואילך. היחסיות ההיא כפרה ביתרונות האתיים או האיכותיים של הדמוקרטיה המערבית בעימות עם הקומוניזם הסובייטי והסיני, למשל. מאחר שלא התלוותה אליה יחסיות בדיקטטורות הקומוניסטיות, היא נטתה להחליש את כוח העמידה של המערב. הקומוניסטים ניצלו אותה היטב, כמעט בכל מקום.
לביקורת על השמאל האינטלקטואלי עדיין יש תוקף. לא כל כלל מחייב שבירה, לא כל קונפורמיות מצריכה גינוי. מה טוב היה אילו כולנו יכולנו להטיל על עצמנו עכבות מרצון, פה ושם, לתועלת האסתטיקה והמשמעת. לביל קלינטון היה רעיון ב-1996, ששעשע את שומעיו בחוסר חשיבותו: הבה נחזיר תלבושת אחידה אל בתי הספר. זה רעיון.