הראשון לזהות, האחרון לפעול
בקדנציה החולפת שב ואמר נפתלי בנט שהעולם לא מתעניין בסכסוך הישראלי-פלשתיני. שר הכלכלה דאז לא ביטא את עמדתו האישית. הוא נתן דרור למדיניות הממשלה הקודמת. חודשים ספורים לאחר שהדברים נאמרו, ישראל מתמודדת עם צונאמי מדיני ונעה במהירות שיא אל עבר הגלים כאילו היתה הטיטניק בדרכה להתנגש בקרחון שעמד שם קודם.
ההתמודדות עם ה-BDS היא משל להתמודדות עם כל דבר אחר במדינה. ההתנגדות להצבעה בפיפ"א גוייסה ברגע האחרון, וגם ההצהרה של מנכ"ל אורנג' העולמית תפסה את ישראל עם המכנסיים למטה. כרגיל, בישראל מנסים לסגור את האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו. זה דפוס ההתנהלות הקבוע של נתניהו. במקום להיערך מראש- הוא מגיע בריצה בדקה ה- 90.
כשחילק את משרד החוץ לשישה שרים שונים, לא שיער נתניהו שכבר בימים הראשונים לכהונת הממשלה יאלצו ששת שריו לטפל בזרם חרמות על ישראל. עד שהסמכויות יחולקו בין ארדן, שטייניץ, חוטובלי וכץ, יחרימו עוד כמה חברות את ישראל. את מחיר פיצול משרד החוץ אנחנו נשלם.
הגישה של נתניהו הפוכה לחלוטין כשמדובר בו. הוא מעדיף לרכז הכל תחת סמכות אחת. ראש הממשלה הוא גם שר החוץ, גם שר התקשורת, הוא מטפל במשק הגז וגם במרכז הליכוד. ההתקהלות מחוץ ללשכת רה"מ בכנסת בערב יום ב' השבוע מספרת את כל הסיפור: ראש אגף תקציבים, אמיר לוי, המשנה ליועמ"ש אבי ליכט, ראש המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל, אנשי צוותו של שר הכלכלה אריה דרעי ומנכ"ל משרדו, כולם חיכו להיקרא להיכנס לנתניהו, כשלצדם מקרקרת קבוצה קולנית של חברי מרכז שמשחרים לטרף כדי לעוט עליו ברגע שיצא מהחדר.
ב-18:00 בערב עמד מספר הממתינים על למעלה מ-15. חלקם חיכה לנתניהו שר החוץ, חלקם לביבי שר התקשורת, אחרים לרה"מ האחראי על הגז, ועוד כמה ליו"ר תנועת הליכוד. מולטי טאלנט, מולטי מנהיג.
נתניהו אדם ריכוזי, אבל להחזיק שלושה תיקים משמעותיים זה לא רציני ולא רציונלי. בקצב הזה הממונה על ההגבלים עוד יתבקש לטפל בריכוזיות שהצטברה בלשכת נתניהו. בעוד תנועות החרם ההולכות וגוברות נגד ישראל והמשבר עם אורנג' העולמית דורשות מנתניהו לכהן כשר חוץ במשרה מלאה, הרפורמות בשוק התקשורת דורשות מביבי טיפול וליווי מאסיבי, והסדרת משק הגז מחייבת את ראש הממשלה להיות בקשב מלא בפול טיים ג'וב, כל מה שעניין את נתניהו בימים האחרונים זו המלחמה במרכז הליכוד שמבקש להחזיר את הכוח לידיו ולבחור את הרשימה הבאה לכנסת.
באותה מסירות שבה הוא פועל לשכנע את האמריקאים להפעיל סנקציות על האיראנים, משקיע ראש הממשלה בשבוע האחרון עשרות שעות בפגישות עם חברי מרכז. בתחילת השבוע הזמין נתניהו, האיש שסולד ממגע עם פעילים מפלגתיים, שמתעב כינוסים פוליטיים, שלוקח גלולה נגד הקאה לפני פגישה עם חברי מרכז, למעלה מ-150 ראשי סניפים, שרים וח"כים לפאטיו בבלפור.
במשך למעלה משעה וחצי הוא גייס את כל הרטוריקה שלו כדי ללטף את האגו של החברים ולשכנע אותם להצביע נגד האינטרס של עצמם. זה בערך כמו לשכנע את הציבור לתמוך בהעלאת מסים דרמטית או למכור קרח לאסקימוסים. נתניהו דיבר בלהט על הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם, על המצב המדיני וגם הפוליטי, אבל מה שמטריד אותו באמת זה איבוד ההשפעה שלו, והנזק התדמיתי שהליכוד יספוג אם חברי המרכז יחזרו לבחור בעצמם את רשימת החברים לכנסת. יותר משהוא רוצה לעצור את הגרעין האיראני, רוצה רה"מ למנוע את מראות הגרעינים והנקניקיות במרכז הליכוד בביתן 27.
מבחינת נתניהו הקמפיין לא נגמר. אין יום שאין בו כנס פעילים או ביקור באחד מסניפי הליכוד. הוא רץ מכנס פעילים אחד לשני אחוז אמוק מהחשש שהתנועה תהפוך בת ערובה ל-3,700 איש שיחזיקו את שרי הליכוד במקום רגיש. את המפלצת הזו, המתקראת מרכז הליכוד, צריך להאכיל כל הזמן בעוד היא אוכלת את המפלגה מבפנים.
עד באר שבע הוא הגיע כדי לדבר על ליבם של 38 חברי המפלגה, מחציתם אפילו לא חברי מרכז. סוף העולם ימינה במושגים של נתניהו. בדרך כל הוא פוקד את העיר הדרומית רק ערב בחירות. הנסיעה דרומה מעידה על מפלס ההיסטריה של נתניהו מהאפשרות שמרכז הליכוד ינטרל את הכוח שלו. בפריימריז עוד יש משמעות מסויימת לתמיכת רה"מ במועמדים. לא פעם תמיכת רה"מ גרמה למועמד להיכשל, או להתקדם. כשהמרכז בוחר את הרשימה, ראש הממשלה מאבד את היכולת להשפיע על הרכבה. בקדנציה הראשונה שלו, ב-99', כשהתרחש תהליך דומה והכוח חזר למרכז, היתה זו עוד חוליה בהתרסקות נתניהו עד לתבוסה מול ברק.
החזרת הכוח למרכז מעוררת חלחלה גם בקרב השרים שרק המחשבה על העסקנים שיצבאו על דלתותיהם בדרישות ותביעות לג'ובים ולקידום ענייניהם מכניסה אותם לוויברציות. חברי המרכז יוכלו להרקיד את השרים לצלילי חליליהם ולתבוע מהם למלא אחר כל בקשה מופרכת. מסידור ג'וב ל"בן של" ועד העברת נכדים מבתי ספר.
טעימה ראשונה מכל הכיף הזה הם קיבלו השבוע כשעשרות חמכ"זים כבשו את מסדרונות הכנסת במטרה להביא לתמיכת השרים והח"כים במהלך. המשכן נראה היה כאילו חזר במנהרת הזמן ל-2006. אחד השרים לא העז אפילו לצאת למזנון מחשש שיתנפלו עליו והעדיף להזמין אוכל ממסעדה בירושלים. וזו רק ההתחלה. אם ההצעה הזו תעבור השרים לא יוכלו להתהלך במסדרון.
המתח המתמיד שבין המרכז שרוצה כוח, אל מול ה-DNA של הליכוד שלא לצאת נגד ראש ממשלה מכהן, ודאי לא אחרי שהביא 30 מנדטים, מעלה את הסברה שבסופו של דבר תושג פשרה.
אלא שיש מי שחושב שהפעם זה שונה. שצריך למחוק את כל מה שידענו על המטען הגנטי הליכודי ולעשות ריסטרט, כי גם לליכודניקים קשה לעכל ראש ממשלה שמסרב לרדת מכיסאו כבר ארבע קדנציות ושלא מטפח דור מנהיגים חדש אלא רק דואג לחיסולו, ולכן, הפעם הם יצביעו בעד היוזמה. זה לא יהיה מהלך נגד ראש הממשלה, אלא בעד עצמם.
מי שעומד מאחורי היוזמה הזו שהצליחה להביא את נתניהו להשקיע את כל האנרגיה ולשים את כל כובד משקלו כדי להתנגד לה, הוא ח"כ דודי אמסלם, האיש החזק ביותר בגוורדיה הליכודית הירושלמית, ומהשבוע גם יו"ר ועדת הפנים של הכנסת.
את אמסלם אי אפשר לשכנע להתפשר. הוא רואה במרכז מועצת מנהלים של חברה, דירקטוריון, שאמור להוות את דרג הביניים בין ההנהלה המנותקת לשטח. לשיטתו, אם לגוף הזה לא יחזור הכוח, המפלגה תמחק ותהפוך לדיקטטורה כמו יש עתיד, ישראל ביתנו, ש"ס, וכולנו.
מי שחושב שהוא מקדם את היוזמה ממניע אישי שיבטיח לו מקום ברשימה גם בבחירות הבאות, טועה. לאמסלם יש ציבור מתפקדים גדול, הוא לא צריך את המרכז בשביל להיבחר לכנסת, ובכלל לא בטוח שיתמודד שוב. נתניהו הציע לו הכל כדי למשוך את ההצעה או להתפשר. לו רק היה רוצה היה יכול אמסלם לקבל הבטחה חתומה לכהן כשר הביטחון עד 2027, אבל אמסלם לא רוצה כלום, אי אפשר לקנות אותו. אין לו שאיפות פנים ליכודיות. מבחינתו מדובר באידיאולוגיה והוא הולך איתה עד הסוף.
אמסלם לא יזוז במילימטר. עוד הרבה לפני שנכנס לכנסת שכר מכספו טלפניות שיגייסו חברי מרכז לתמוך ביוזמה. מצד שני, קשה לראות איך העובדה שראש הממשלה מתעדף את כל לוח הזמנים שלו להעברת המסר שאסור להחזיר את הליכוד לאחור, לא תבוא לידי ביטוי במבחן התוצאה. כרגע הסיכוי הוא 50-50. בנושאים לאומיים רה"מ תמיד מנצח במרכז, בנושאים פנים מפלגתיים הוא מפסיד. אנשי נתניהו עובדים על מציאת קומבינה שלא תגרום מבוכה לראש הממשלה שאחרי שהביא 30 מנדטים, הבית הפוליטי שלו הכניס לו גול עצמי. אולי יבקשו הצבעה גלויה, אולי יפנו ליו"ר המרכז, דני דנון, ויבקשו ממנו לדחות את ההצבעה או שיוסכם על קיום ההחלטה רק מהכנסת הבאה.
הר געש
גם אם כמעט כולם מסכימים עם נתניהו, אף אחד לא מתייצב מאחוריו. בקרב ההירואי נגד המרכז אין לנתניהו חיילים שיצאו להגנתו. סיעת הליכוד היא כמו הר געש. הלבה מבעבעת ולא פוסחת על אף אחד, גם לא על הקרובים ביותר. ארדן נצרב, שטייניץ לא מרוצה מהתפקיד ומהרוטציה בקבינט ואקוניס מסתובב בתחושות קשות שנתניהו לא מעביר לו סמכויות. שרים בכירים בליכוד משוכנעים שאם אקוניס יקבל הצעה לשמש שגריר באו"ם, ייקח לו פחות מ-60 שניות לארוז ולטוס. לו רק היה נתניהו מציע לו בעודו בניו יורק מייצג את הממשלה במצעד השנתי למען ישראל, בגין היה יכול להישאר בממשלה ובקבינט ומבוכה של הוצאתו מהממשלה היתה נחסכת.
באופן פרדוכסלי, נתניהו הצליח להביא 30 מנדטים, אבל לא מצליח לגייס לקרב ההירואי הזה אף אחד. וזה כולל את מלך המרכז, ישראל כץ. קולם של שריו נדם. ההתבצרות שלהם היא איתות ואמירה אישית לנתניהו.
היחידה שהעזה לדבר זו השרה לשעבר לימור לבנת. בראיון ל"ליידי גלובס" היטיבה מי ששימשה ראש מטה ההסברה של נתניהו בבחירות האישיות, להגיד את מה שכולם חושבים.
הראיון של לבנת מבטא את רחשי הלב של שרי הליכוד. אין מי שלא יסכים עם דבריה, שאישיותו והתנהגותו של נתניהו עומדים בעורכיו. הדברים נאמרים רק לאחר שלבנת פרשה מהחיים הפוליטיים, אבל במסדרונות הכנסת, בקרב השרים שעברו את טקסי ההשפלה של נתניהו בחודש האחרון, יש הסכמה מוחלטת. שרת התקשורת, החינוך והתרבות לשעבר הלכה עם נתניהו שנים. היא היתה מראשונות התומכות בו בשנות ה-90 על אף שמקורותיה במחנה שרון. כשנתניהו הגיע לליכוד התייצבה לימינו. ועכשיו, אחרי שהכל נגמר, היא פורקת את מה שנשאר בלב. לבנת כמשל.
בכל ישיבה או דיון נתניהו צורב את כולם מחדש כשהוא מדבר שוב על הרחבת הממשלה. הוא משדר לכולם שהם זמניים, בני חלוף. כמדי שבוע, גם ביום ראשון איחר נתניהו לישיבת הממשלה השבועית. נתניהו הוא מאחר כרוני. הוא לא מסוגל להגיע בשעה היעודה. נדיר שישיבות בהשתתפותו מתחילות בזמן. לישיבת סיעת הליכוד למשל הוא מגיע באיחור מאוד לא אופנתי של 45 דקות בערך באופן קבוע. אבל הפעם זה היה מוגזם. שרי הממשלה כבר עמדו להתפוצץ. הם המתינו לראש הממשלה למעלה משעה בחדר הישיבות.
כשנתניהו נכנס סוף סוף לחדר, הוא נשא נאום פתיחה כלכלי, דיבר על רגולציה ורפורמות. אף אחד לא הבחין ששר האוצר, משה כחלון, בכלל נשאר בחוץ. זה לא היה משבר, וגם לא תחילתו של סדק. כחלון לא אמר כלום, אבל מי שראה אותו בחוץ סבור ששפת הגוף שלו אמרה הכל. אתה מזלזל בנו, אדוני ראש הממשלה? אנחנו נזלזל בך.
גפני חזר הביתה
אם נתניהו משדר בכל הזדמנות שיהיו חילופי גברי בעגה הפרלמנטרית, זה לא נראה באופק. היחסים עם ליברמן הולכים ומידרדרים, גם עם לפיד לא יהיה פשוט. השבוע, אחרי שנה ושמונה חודשים חזר ח"כ משה גפני לכהן כיו"ר ועדת הכספים. הזמן בהיעדרו מהוועדה כאילו קפא מלכת. גפני חזר עם אותם העוזרים, היועצים, והמזכירות, אפילו המענה הקולי בלשכת היו"ר נשאר עם קולו עוד מהקדנציה הקודמת-קודמת. הקול קול משה, והידיים ידי משה גם.
כדרכו, כבר ביומו הראשון בתפקיד ניהל דיון סוער על משק הגז. סגן שר האוצר לשעבר, מיקי לוי, ביקש מגפני לומר כמה מילים. גפני נתן לו זכות דיבור ואף שיבח את לוי על הדברים הענייניים. אלו צלילים שלא נשמעו בכנסת בזמן האחרון. האם הקולות האלו מעידים על שיתוף פעולה עתידי בין הסיעות החרדיות ליש עתיד? קשה לדעת. בינתיים בכל פעם שלפיד ניגש לסגן שר הבריאות במליאה, ליצמן מסובב את פניו וגבו.
הרצוג מתקרב לממשלה?
בניגוד לתחזית, ההצבעה על מינויו של אלקין לשר לענייני ירושלים נגמרה ברוב מפתיע: 58:40 לטובתו של הזאב הפוליטי. בממשלת 61 מדובר בפער עצום שהושג בזכות שילוב של כמה גורמים: ליברמן שהריץ את משה ליאון בבחירות נגד ברקת, גייס את חברי ישראל ביתנו לתמוך באלקין, והוא לא היה היחיד מהאופוזיציה.
ח"כים נוספים מהאופוזיציה שחייבים לאלקין לא מעט מתקופת היותו יו"ר הקואליציה התנדבו לעזור, וברקת, שחלם שיצליח להדיח ח"כ או שניים מהקואליציה להתנגד למינוי לתפקיד שהוא רצה בו, נכשל. אלקין, שניצח על כל ההפקה הזו שהסתיימה בהפרש של 18 קולות, הוכיח שהוא לא שכח את המקצוע. מחליפו בתפקיד, צחי הנגבי, גם לא פראייר, אבל זה לא אומר שהמראות האלו ישובו בקדנציה הנוכחית.
נתניהו זקוק להרחבת הממשלה כמו אוויר לנשימה. האפשרות הסבירה יותר היא הצטרפות של המחנה הציוני. כדי להצטרף לממשלה זקוק הרצוג לסיבה אמיתית ולתירוץ ציבורי שיגונן עליו מפני חמת זעמם של בוחריו. הכי טוב אם הסיבה היא גם התירוץ, אבל לא תמיד זה קורה.
הפסדה של שלי יחימוביץ' לאיתן כבל בהתמודדות על ראשות ועדת הכלכלה, יכול להוות סיבה פוליטית. שלי מפסידה היא שלי קשה, ממורמרת ומאיימת. היא עלולה לעשות חיים קשים להרצוג ואולי אף להתמודד מולו בפריימריז. הדרך היחידה של הרצוג להימלט מחמת זעמה של יחימוביץ' ומאימת הפריימריז היא הצטרפות דחופה לקואליציה. לשם כך צריך גם תירוץ. ובכן הנה הוא בא התירוץ האולטימטיבי: החרם המדיני המתהדק על צווארה של ישראל וגם טפטופי הירי מעזה שהתחדשו באחרונה הם תירוץ ציבורי ראוי על מנת שבכירי העבודה יחליקו אל שולחן הממשלה, עם ציפי או בלעדיה. בכירים בקואליציה משוכנעים שזה קרוב יותר מה שזה נראה.
