טל ברודי / צלם: איל יצהר
"78-77, על המפה", יום א' 21:00, ערוץ 8
מכבי תל-אביב בכדורסל ניסחה ברבות השנים חוק 80-20 פרטי משלה: 80% אוהבים אותה ורואים בה סמל ישראלי כמעט ממלכתי - אבל ה-20% שמתעבים אותה, עושים זאת בלהט שכזה.
אני מקדים את ההערה הזאת לצפייה בסרט שמסכם לא רק את השנה ההיא של מכבי, עם תוצאת הגמר הדרמטי בבלגרד, אלא תקופה מכוננת גם בציבוריות הישראלית.
על רקע הבידוד המדיני שאנו חווים בימים שכאלה, מפתה להיזכר בשנות ה-70: החרם הערבי, משבר האנרגיה, החלטת האו"ם שלפיה הציונות היא גזענות, ומול כל אלה: רינה מור, אנטבה, אבניבי וכמובן מכבי - ששמו אותנו על המפה (בניגוד למה שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי, את המשפט ההוא אמר טל ברודי אחרי הניצחון על צ.ס.ק.א בוירטון ולא אחרי הזכייה), "לא רק בספורט - בהכול" - כהמשכו של אותו משפט מפורסם.
ולא רק בספורט: יצחק רבין התפטר מתפקידו כדי לחזור מחוזק, וחזר רק כחלוף 15 שנים. וכהמשך ישיר, הגיע המהפך שהמחיש לראשונה את כוחה האלקטורטי של הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, והיה עוד ממד שנוסף לחיינו בערך באותן שנים וקיבל ביטוי ב"בעזרת השם" שנהג בגין המנוח להוסיף כראש ממשלה כמעט לכל משפט.
הייתי בן שבע וחצי בלילה ההוא של ה-7 באפריל, ועודני זוכר עד היום איך בתוך השמחה הספונטנית נחרדו הוריי מהקריאות "יש אלוהים" שעלו מהקהל. אולי משום כך קשה היה לי שלא למתוח קו ישיר בין קריאות השמחה ההן לבין העובדה ש-3 מתוך 5 בני-נוער בישראל של 2015 מעידים שהם מעדיפים מדינה שתהיה יותר יהודית ופחות דמוקרטית, בעזרת השם.
אבל כבר אמרתי בפתיחת הטור הזה: אין 77 אובייקטיבית, אלא רק בעיני המתבונן.
* ציון: 8
שחור בחלום לבן
"סיפורו של ג'סי אוואנס", יום א' 22:15, ערוץ yes דוקו
ולמי שיהיה עוד כוח לדוקו-ספורט (לא כולל זה שמפגין איציק זוהר, המלפפון החם של הקיץ בבית "האח הגדול"), הנה משהו פחות מקומי, אבל - יסלחו לי אוהדי מכבי - הרבה יותר מרשים:
תארו לעצמכם איך זה לעמוד מול אצטדיון שלם שלא רק עוין אותך כספורטאי, אלא מערער על עצם היותך אדם. עכשיו תארו לעצמכם איך זה לזכות מול הקהל הזה ב-4 מדליות זהב - ואחרי כל זה, עדיין להילחם על הכרה במולדתך שאותה ייצגת באולימפיאדה!
אני מתכוון כמובן לג'סי אוואנס, האתלט שלמד על בשרו שהגזענות לא נערצת בגבולות הרייך השלישי.
* ציון: 8