ביה"ח הדסה / צילום: איל יצהר
1. יש שני דלקים מרכזיים שמניעים את מכונת השר"פ והם לא ייחודיים רק להדסה: המפגש בין בית חולים ציבורי לכסף פרטי, והעובדה שהאנשים שמנהלים בפועל את המערכת הם הרופאים שנהנים מהמכונה הזאת. לכסף הפרטי יש כוח וחוקים משלו, כמעט כמו לחוקי הטבע. עזבו אתכם מבית חולים, דמיינו דוכן פלאפל. מסלול אחד בדוכן הוא לכדורי פרימיום בעשרים שקל למנה, ומסלול שני לכדורים רגילים בעשרה שקלים. עכשיו נסו להורות לבעל הדוכן למכור את כדורי הפרימיום רק אחרי הצהריים, "אלא במקרים חריגים". בהצלחה בניסוי.
הדלק השני, כאמור, הוא הגילדה. רופאים שמנהלים רופאים. הם גם קובעים את התורים וגם מפקחים עליהם. יד אחת אמורה לרסן ויד שנייה רוצה להרוויח. איזה יד חזקה יותר? תחזרו לדוגמה עם הפלאפל.
2. הרציונל מאחורי הכוונה למנות דווקא את פרופ' זאב רוטשטיין למנכ"ל הדסה זהה לרציונאל של כל תסריטאי סרטי אקשן הוליוודי. ברגעים הקריטיים ביותר לאומה, המדינה פונה בלית ברירה אל הגיבור הסורר, זה שעבר את כל הגבולות ופוטר מכוחות הביטחון או נזרק אפילו אל הכלא. רק הוא, המופרע עם הזיפים העבים והסכין בין השיניים, יציל את המצב. ראשי המדינה, בחליפות השחורות, לא סובלים את הרעיון לבקש פתאום טובה מהחכמולוג הזחוח, אבל הם בולעים את הצפרדע למען המולדת. הם מחזירים את הפושע אל זירת הפשע, כי הוא מכיר אותה יותר טוב מכולם.
מה לעשות שהדסה היא לא סרט. ובהוויה של הדסה ושל מערכת הבריאות בכלל, למינוי כזה יש השלכות ארוכות טווח. המדינה מעבירה מסר של קריצת עין: מינהל תקין זה לחלשים ובינוניים. את הגיבורים שלנו אנחנו אוהבים כמו בהוליווד, סוררים ובלתי צפויים. אנחנו לא רוצים לדעת איך הוא מתכוון לעשות את זה, לא נשאל שאלות, העיקר שבסוף היום ייעלם הגירעון. יותר שר"פ, פחות שר"פ, לפי הנהלים או לא לפי הנהלים. זו לא הוליווד, זוהי פרצופה של המדינה.