גולדן סטייט מול קליבלנד קאבלירס במשחק 3 בסדרת גמר ה- / NBAצלם: רויטרס
בניגוד לישראל שבה מנסים לבחון את השיגעון באמצעות משאל של שלושה עובדים בתחנת דלק או בסטיונר בשוק, ומרכזים את הדיון סביב אדם אחד - בארה"ב המסקנה לגבי סדרת הגמר של ה-NBA נשענת על מדדים יותר אובייקטיביים. והמסקנה לא ניתנת לסתירה: מתפתחת כאן סדרה היסטורית. יש סיפור גדול. והסיפור הולך וגדל עם כל משחק שעובר.
הנה כמה מדדים אובייקטיביים: כרטיסים למשחק 3 שנערך לפנות בוקר (ד') בקליבלנד (91-96 לקאבלירס) נמכרו באתרי היד שנייה עבור יותר מ-20 אלף דולר למקומות הטובים. אלו מחירים של משחק 7. כבר עכשיו נמכרים כרטיסים למשחק מספר 4 ב-Q ארינה בקליבלנד, במחירים של החל מ-700 דולר (למקומות שמגרדים את גג האולם).
ב-1975, כשגולדן סטייט זכתה באליפות האחרונה שלה, נמכרו כרטיסים למשחקי הבית שלהם בסדרת הגמר מול וושינגטון בולטס ב-6 דולר. אם הפעם יהיה משחק 7, בארה"ב טוענים שמי שישיג כרטיס בפחות מ-2,000 דולר יהיה בר מזל.
אבל הנקודה שממחישה את הטירוף בכל ארה"ב, לא רק באוהיו ובאוקלנד שמעורבות ישירות בסדרה, היא הרייטינג הטלוויזיוני. 12.9% צפייה ממוצעת השיגה רשת ABC בשני המשחקים הראשונים בסדרה. זהו ממוצע הצפייה הגבוה ביותר בסדרות גמר מאז עידן מייקל ג'ורדן ושיקגו (ר' גרף). כמעט 20 שנה שהליגה מדברת על השבר שאחרי עידן ג'ורדן, והנה הוא מתחיל להתאחות עם קליבלנד וגולדן סטייט. ב-ABC מאושרים יותר מכולם: לפי "אד'-אייג'", גוזרת הרשת 535 אלף דולר בממוצע לפרסומת של 30 שניות.
הנתונים האלו ניפצו את ההנחה שמסתובבת בליגה כבר עשרות שנים שעם כל הכבוד ל-NBA ולכוכבים, מה שקובע את העניין והרייטינג הם גודל השוקים שמהם מגיעות הפיינליסטיות. דייויד סטרן, שנשאל פעם מהו הגמר החלומי שהיה רוצה לראות, ענה "הלייקרס נגד הלייקרס". אבל מתברר שאפשר לחיות בלי שלושת השווקים הגדולים - ניו יורק, לוס אנג'לס שיקגו - כדי שאמריקה כולה תחזור לראות NBA במספרים ג'ורדניים. הגמר הזה מתקיים בסך הכל בין קבוצות משוק הטלוויזיה השישי בגודלו (אוקלנד/סן פרנסיסקו) והשוק ה-19 (קליבלנד/אקרון).
ההסברים: יש בו את כל המוטיבים שאמריקה אוהבת. כוכב-על שנוי במחלוקת (לברון ג'יימס), כנראה יותר שנוא מאהוב; יש בו עיר מקוללת שלא זכתה באליפות בענף כלשהו כבר 51 שנה; יש בו קבוצת כדורסל שמשחקת - לפחות עד סדרת הגמר - את הכדורסל אולי היפה והאסתטי שנראה שנים; יש בו את הנוכחות של הדמות הספורטיבית הכי אהובה כרגע, לא רק ב-NBA, אלא בכל אמריקה: בסקר שנערך לאחרונה בקרב 1,400 איש בגילאים 18-34 (סקר Millennials' Athlete Index) שבו דירגו הנשאלים את הספורטאים האהובים עליהם ביותר (בכל ענפי הספורט), נבחר סטפן קרי במקום הראשון, לפני כוכבי NFL, לפני ליונל מסי שבמקום התשיעי וכריסטיאנו רונאלדו במקום ה-15. האיש שמגלם את דמות הכוכב/נבל, לברון ג'יימס הגיע למקום ה-22.
***
כל ההנחות הרווחות בסדרה הזאת קרסו. אפשר לראות את זה קודם כל על-פי סוכנויות ההימורים: בכל שלושת המשחקים עד עכשיו הצליחה קליבלנד להכות את היחס שהעניקו לה. אפילו אחרי שניצחה את משחק 2 בסדרה, בגולדן סטייט, ואחרי שגררה את הווריורס להארכה במשחק 1 - גם במשחק 3 התקשו הסוכנויות להעניק פייבוריטיות ברורה, ולו למשחק אחד, לקבוצה של השחקן הטוב בעולם. למרות שהוא מצדו ממשיך להגיע ערב אחרי ערב אחרי ערב עם מקבץ סטטיסטי שלא התקבל גם בעידן ג'ורדן: 44, 39, ו-40 נק' - הכמות הגדולה ביותר של שחקן בשלושת המשחקים הראשונים בסדרת גמר.
ההנחה הבסיסית העיקרית שקרסה היא שלא ניתן יהיה לעצור את ההתקפה של גולדן סטייט. וגם אם במשחק אחד זה יקרה, אז במשחק הבא המכונה תחזור לעבוד. כי זו שיטה שעבדה כל העונה. אבל קליבלנד הצליחה להוציא את הווריורס מכל תבניות המשחק. בעונה הסדירה הווריורס קלעו 110 נקודות למשחק, בפלייאוף עד לסדרה עם קליבלנד 104. בסדרה עם קליבלנד הם נחנקים עם 97 נקודות, וגם זה בזכות שני משחקים שנגמרו אחרי הארכה. אז כנראה שגם ההגנה של קליבלנד היא שיטה.
שני דברים בהקשר של התקפה, טובה ככל שתהיה: בחמש העונות האחרונות הקבוצות ששיחקו את ההתקפה הטובה ביותר וקלעו הכי הרבה לא זכו בתואר - סן אנטוניו (2014) זכתה באליפות עם ההתקפה השישית בטיבה בליגה בעונה הסדירה, מיאמי (2013) עם ההתקפה החמישית בטיבה, מיאמי (2012) עם ההתקפה השביעית, דאלאס (2011) עשתה את זה עם ההתקפה ה-11, והלייקרס (2010) עשו את זה עם ההתקפה ה-12 בטיבה באותה עונה.
אחד המדדים הכי טובים להמחיש איך נעצרה הזרימה ההתקפית של הווריורס הוא מדד המסירות - עד לסדרת הגמר גולדן סטייט מסרה בממוצע 303 למשחק, אבל במשחק מספר 2 הם צנחו ל-217 מסירות, ובמשחק 1 הם עשו 267 מסירות. ההגנה של דייויד בלאט - כן, של בלאט - הפחיתה בממוצע 20% מכמות המסירות של גולדן סטייט. מכאן הכל נדפק - הנעת הכדור, שהיא המפתח לקליעה משלוש, לא קיימת. והתוצאה היא הרסנית.
בינתיים הרסנית.
כי עדיין, אם צריך לנחש איך זה ייגמר עכשיו ב-1-2, אני לא יודע למה - זה מריח עדיין יותר גולדן סטייט מקליבלנד. ולו רק בגלל ההתפרצות הקטלנית של סטפן קרי ברבע האחרון לפנות בוקר. שאולי יכולה לסמן, שאמנם באיחור כבר לא אפנתי ולא מכובד, הוא סוף סוף התייצב לסדרה.