אלי גוטמן / צילום: רויטרס
1. כשריצ'רד נילסן המנוח היה פה והלהיב אותנו בניסיון החינוך מחדש של כדורגלנינו - חזרה לעמדות אחרי שער, להעביר את הכדור מהר לחצי של היריב, לשחק עם ידיים צמודות - אמרו הפרשנים, גם אז שחקני עבר, שמה שיקבע בסוף זה מבחן התוצאה. ואכן, נילסן עשה הכל נכון עד שבשתי הדקות האחרונות של הקמפיין, הכדורגלנים השתלטו בחזרה על הדרך שניסה להכתיב, ובסדרת טעויות כל כך ישראליות אפשרו לאוסטריה לעלות על חשבונם לפלייאוף.
לנילסן היו אז אחרי שישה משחקים רק 10 נקודות, נקודה אחת יותר מגוטמן. למעשה, מאז מוקדמות מונדיאל 1998, אנחנו מסתובבים תמיד אחרי שישה משחקים סביב ה-10 נקודות, נקודה יותר או פחות, אותו מספר ניצחונות (שלושה), ולמעשה הקמפיין הנוכחי הוא הקמפיין עם הכי הרבה הפסדים אחרי פרק הזמן הזה, כי הוא פשוט הקמפיין היחיד בלי אף תוצאת תיקו אשלייתית. במבחן התוצאה גוטמן עדיין עומד, הוא עדיין ביתרון נקודה על בוסניה במאבק על המקום השלישי, כשלשתי הנבחרות נותרו אותן יריבות.
אבל הדרך?
2. תפקידו של מאמן נבחרת מאוד מוגבל. קשה לו בפרקי הזמן הקצרים שהוא רואה את השחקנים להנחיל סגנון משחק. הוא יכול לחדד עקרונות משחק, והוא בעיקר צריך לבחור את השחקנים הנכונים ביותר למשחק הספציפי. זוכרים את פאולו סוזה, זה שלפני שנה וחודש היה מאמן מכבי ת"א ועכשיו בדרך לפיורנטינה? הוא היה מחליף מערך לפעמים באמצע משחק. גוטמן החליט בדיוק ההיפך. ללכת על השחקנים שלו, ולא ממש חשוב באיזה כושר הם ובאיזה תפקיד הם משחקים.
וגוטמן נכשל בזה כמעט לכל אורך הדרך. כישלון חרוץ.
שימו לב כמה שחקנים בהרכב שפתח בבוסניה לא משחקים בתפקיד הזה בקבוצות שלהם: דגני משחק כבלם במכבי חיפה, ייני מגן מכבי ת"א, נאתכו הוא קשר קדמי בצסק"א, בן שהר הוא חלוץ ולא שחקן קו וערן זהבי הוא כמובן שחקן מאחרי החלוץ ולא החלוץ עצמו, לפחות לא כדוקטרינה. ועוד משהו: עמרי בן הרוש הפך להיות מגן באיזה שלב בקריירה שלו, כי מישהו הבין שתכונות הגנתיות הן לא הצד החזק שלו. נגד עכו, אשדוד והפועל פ"ת, זה הולך מצוין, פחות טוב נגד אדין ויסצ'ה הבוסני, מי ששיחק עד לפני שנה בליגה השנייה בטורקיה. יש לנו שחקנים שמשחקים ברמות גבוהות יותר, אבל ויסצ'ה כבש שערי בכורה בנבחרת - לא אחד, שניים - מול נבחרת ישראל. על הראש של בן הרוש.
השער הראשון היה בדקה ה-43. עד אז יכול היה גוטמן להבין שההרכב הזה מזמין ברדק. דגני ובן הרוש התנהלו עם הכדור בחצי שלנו כאילו אין מחר. דגני איבד, לבן הרוש לא הייתה את המהירות לחזור. הנעת הכדור היה מבישה - למרות שהבוסנים נתנו לנבחרת להניע - וכל מה שנשאר היה הברקות בהתקפה. ועדיין גוטמן לא הגיב.
3. המאמן הלאומי נעול. אולי זו זחיחות גוטמנית אופיינית שמכפה על חוסר בטחון מובהק. השינויים בהרכב במחצית השנייה, באיחור נוראי, אולי היו מתבקשים מלכתחילה, אבל עדיין השאירו על המגרש את צמד המגינים המביך הזה. לפעמים נדמה כי גוטמן חי על החילופים ולא על ההרכב. נכון שבוסניה הייתה על הקרשים בזכות בחירת הרכב מעולה של גוטמן בנובמבר 2014, אבל אותה בוסניה חזרה שלשום לתמונת המקום השלישי, בגלל בחירת הרכב מביכה של המאמן הלאומי.
גוטמן מדריך את הנבחרת כבר 16 משחקים: שישה ניצחונות בלבד מול חמישה הפסדים. התוצאות הולכות אחורה, הנבחרת לא מתקדמת. פעם היה קשה לנצח אותנו בבית, אנחנו כבר מזמן לא בסקציה הזו. בחוץ אנחנו מתקשים להוציא נקודה במשחקי מאני-טיים. לא שומרים על תוצאה יותר משתי דקות, מתלמדים במצבים נייחים, וכמובן משחקים עם הידיים. ינוח בשלום ריצ'רד נילסן על משכבו, אבל מאז אוסטריה באוקטובר 2001, כמעט 14 שנה, שום דבר לא השתנה.
4. אולי זו האווירה הכללית של מיאוס מכדורגל ישראלי בחסות רשתות חברתיות שנותנות מענה לתקשורת מתרפסת ולא מקצועית, על רקע החשיפה המוגברת לקבוצה של המדינה, ברצלונה.
ואולי זה מה שאנחנו שווים. כדורגל שבו סוכני השחקנים הם המצטיינים, והכדורגלנים - תעשו חיים בלאס וגאס - הם בינוניים במקרה הטוב.
וזה לא ישתנה. אין מי שיתניע מהלך כזה.