מירי רגב / צילום: איליה מלניקוב
מינוי מירי רגב לשרת התרבות נראה כמו עונש שנתניהו החליט להטיל על שוחרי התרבות במדינה. אתם חושבים שאתם תרבותיים? אז בבקשה, קחו את רגב, היא כבר תראה לכם מה זו תרבות. עכשיו, חברים, בואו ותתרפסו בפניה כדי לקבל את ליטרת הבשר שלכם. ומאז, נראה שמשהו מאד לא נעים עלה לרגב לראש.
"אנחנו יודעים שהשמאל מנכס לעצמו את התרבות, אנחנו לא צריכים להתבלבל מי זה הציבור ובמי הוא בחר". משפט כזה, שרגב אמרה בימים האחרונים, מראה שהיא פשוט לא מבינה מושגי יסוד של מדינה וממשל.
למשל, שציבור אינו עשוי מקשה אחת. "הציבור" הוא הסך-הכול של ציבורים שונים המרכיבים אותו. ומי שמקבל רבע מקולות "הציבור" עדיין לא מייצג, בטח מבחינה תרבותית, את כולו.
אפילו לא שלושה מנדטים
השמאל מנכס לעצמו את התרבות? מה לעשות שהשמאל - לא רק, אבל בעיקר - הוא צרכן התרבות הגדול ביותר במדינה, והוא גם ספק התרבות העיקרי. ספרים, תיאטרון, מחול, מוזיאונים - אם הבחירות היו נערכות בקרב ציבור זה, יש להניח שהליכוד לא היה מקבל 30 מנדטים, אולי אפילו לא שלושה. ואנחנו הרי מדברים על תרבות - אז מה את מבלבלת את המוח עם ה-30 מנדטים שקיבלתם?
תביני מעכשיו: השמאל לא מנכס לעצמו את התרבות - השמאל הוא התרבות. את רוצה הוכחות? לכי לאולמי הקונצרטים, המוזיאונים, אולמות התיאטרון. תראי שם אשכנזים, מזרחיים, ערבים, מכל העדות - רובם אנשי שמאל.
המדינה חשובה מהתרבות
זה כמובן לא אומר שהדעות והעמדות של השמאל צריכות לשלוט בתחום התרבותי ללא גיוון ופיקוח. כאשר השמאל תומך בהצגה המראה באור חיובי מחבל ורוצח פלסטיני - זו אינה תרבות, זו תת-תרבות.
ככל שתרבות היא ערך חשוב - המדינה חשובה ממנה. כל עוד השמאל אינו פועל לפי עיקרון זה, הוא יישאר באופוזיציה. שרת התרבות בהחלט רשאית לא לתת מימון ממשלתי לתופעות כאלה, לא לעודד אותן. ולא חשוב מה אומרים אמני השמאל, שרבים מהם, כמה מצער, שכחו לחשוב באופן עצמאי וענייני, והם מגיבים בהתאם למסגרות אליהם הם משתייכים.
הכסף אינו שלך
תפסיקי כבר, רגב, עם "אני יכולה להחליט שהמוסדות לא מקבלים כסף. האמנים לא יכתיבו לי". את נשמעת כמו נירון קיסר שדעתו השתבשה בגלל שיגעון גדלות.
הכסף, גברת רגב, אינו שלך וגם לא של הליכוד. הוא שלי, ושלך, ושל כולם. ואת לא תעשי בו מה שאת רוצה, אלא מה שנחוץ.
את עוד תלמדי, גברתי, את מגבלות הכוח. ורק לאחר שתלמדי, אולי תוכלי להיות אשת ציבור ראויה.