תנו לשקט לעלות
בחלומי ראיתי קהל רב, מאות אנשים, אלפים אפילו, עומדים בדממה גמורה ומוחים על הפגיעה בחופש הביטוי. שותקים בקריאה לשמור על חופש האמנות והיצירה. נואמים יעלו על הבמה, ייגשו אל הדוכן וישתקו ברמה. ההמון יריע להם באלם. מילה לא תיאמר. הכול ידוע. והמשכיל בעת ההיא ידום.
הקורבן הראשון במלחמות התרבות שפרצו במערכת הבחירות האחרונה הייתה הסובלנות. בשיח הדה-לגיטימציה, שנפל קורבן למלחמה פוליטית אלימה, אין מקום למטאפורות. עצוב לכתוב זאת, אבל באווירה הציבורית הנוכחית, לא רק היצירה נתונה לצנזורה - כל פיתחון-פה הוא מסוכן.
יעידו יאיר גרבוז ועודד קוטלר, ענת וקסמן ואחינועם ניני. תעיד העובדה שלא רק שרת התרבות, מירי רגב, חושבת לפתע שאמירה מטאפורית היא סימן לחשיכה תרבותית. גם ראש האופוזיציה, יצחק (בוז'י) הרצוג, שעד עכשיו שמר על זכות השתיקה, החליט לפצות פה דווקא במקום שהוא לא נחוץ בו. גם יאיר לפיד, ראש לסובלנים מטעם עצמו, בחר צד בסוגיית ההצגה שלא ראה.
ניצחת, השרה רגב. מלאכתך נעשית. כל מי שעמד על במה בתקופה האחרונה, ישקול מילים להבא. הארסנל של אנשי התרבות מידלדל והולך. מי שאינו פוליטיקאי מקצועי יבין שאין לו מה לחפש מול המיקרופון, ויותר מכך - הוא עלול לשלם על כך בפרנסתו ובפרטיותו. שומר נפשו ירחק.
בעוד חופש הביטוי נלחם על חייו, הלום קרב וחבול, עולים מדי פעם אנשי רוח ויוצרי תרבות, ומנסים כוחם בניסוח הברקות קולעות שיביעו את מצוקתם. אך המטאפורה אינה מתאימה לשיח פוליטי, רב-תרבותי ומכיל. מטאפורות הן נשק מסוכן שנוטה לירות ברגלו של הדובר.
בישראל 2015 מי שבא לברך, יוצא מקלל; מי שמנסה לפשר, חוטף. מי שמשתמש במטאפורות, מגלה כי מילה אחת שאמר הופכת לחזות הכול.
קרנפים ובהמות, עובדי אלילים ומלכות אמבטיה - OUT. את הניצחון הזה כבר רשמו לעצמם סותמי הפיות והמצנזרים בכוח ובפועל. במקום שבו כל הבעת דעה מפקירה את הדובר לסקילה מילולית ברשת, כל ביקורת הופכת בלתי לגיטימית ונרשמת על לוח התוצאות של "אנחנו" מול "אתם" - נותר ליוצרים ולתומכי היצירה רק אפיק אחד: המחאה שבשתיקה.
אך אל תזלזלו בכוחה של השתיקה לגרוף קונצנזוס ותומכים. משמאל ומימין, מגזרת המשוכנעים והכועסים, הנפגעים והמתבצרים בעמדותיהם - מחאה שקטה אמיתית, כזו שעוד לא ניסינו וספק אם בכלל נוכל לעמוד בה, תגלה עד כמה נחוצות לנו המילים. ואז אולי נחזור להקשיב זה לזה.
