גור קורן / צילום: תמר מצפי
גור קורן מתרגש ואינו מתבייש להודות בכך. "המוגבלים", מחזה פרי-עטו שביים גלעד קמחי בתיאטרון בית ליסין, מועמד ב-5 קטגוריות בטקס פרסי התיאטרון לשנת 2014, שיתקיים מחר (ו'), לרבות על פרסי מחזאי וקומדיית השנה - וקורן מפחד מהסיטואציה שבה מכריזים בשמו של מישהו אחר. "כמה שאתה מנסה להיות אנושי ולהגיד לעצמך שצריך לקחת את זה בספורטיביות, זו סיטואציה מאוד קשה", הוא אומר בראיון ל"גלובס". "זה מחזיר אותך בשנייה למקומות ילדותיים ואנושיים של הילד שממש רוצה שיאהבו אותו ושההורים שלו יידעו כמה שהוא מוכשר".
- ההצלחה של "המוגבלים", שלא מעט מהכוח הקומי שלה נובע מהנכויות ומהפיגור של חלק מהדמויות, היא לא כזאת טריוואלית. זה יכול היה להתקבל אחרת לגמרי.
"זה באמת היה עניין מאוד גדול כבר מהקריאה הראשונה. מה שכולם דיברו עליו הוא איך מתמודדים עם הסיכון הזה, שאנשים יוכלו לחשוב שאנחנו צוחקים על אנשים עם מוגבלויות, ושעליהם כביכול הבדיחה. זו הייתה סכנה מאוד גדולה, כי ההצגה מפלרטטת עם הגבול של הפוליטיקלי קורקט, אין מה לדבר. המילה מפגרים, למשל, נאמרת בהצגה, והיא מילה פוגענית".
בהקשר זה חושף קורן כי עוד קודם הבשילה ההצגה על במת בית ליסין, את המוגבלים שלו הוא הציע לתיאטראות גדולים אחרים, אבל אלה דחו אותו בשל הסיכון. "יש שניים שקראו את זה, ואמרו שזה לא יילך. אז אני יכול להחמיא לציפי פינס (המנכ"לית והמנהלת האמנותית של בית ליסין ר.ש), על האומץ שלה. היא הימרה על המוגבלים בזמן שאחרים לא רצו אותה".
- הימור מנצח.
"כן, היו הרבה חששות, אבל למזלנו יש לנו במאי נהדר, גלעד קמחי (שזכה בשנה שעברה בפרס במאי השנה, ומועמד גם השנה ר.ש), שיש לו טעם טוב ושהוא בא עם הרבה אהבה לא רק להצגה ולמחזה, אלא גם לאנשים האלה. גם גלעד וגם השחקנים הבינו את העניין, ולמזלנו גם הקהל הבין את זה".
- בהצגה היטלת על קבוצת המוגבלים להעלות את רומיאו ויוליה, מה שמוליד לא מעט סיטואציות מצחיקות. אני טועה או שרצית לעקוץ על הרצינות המוגזמת אולי של התיאטרון בארץ?
"זה כנראה משהו שעם השנים נוצר בתוכי. ביקורת שיש על כל מי שחי בעולם הזה - לפעמים מתוך אהבה, לפעמים מתוך ביקורתיות. וכן, זה בא לידי ביטוי גם בדמות של הבימאית בהצגה, גם בדמות של המאבטח טירן (במלעיל - ותוך קריצה לשחקן הקאמרי איתי טיראן ר.ש). הרצינות הזאת שבה אנחנו תופסים את עצמנו, היא באמת משהו שאפשר לצחוק עליו".
כלוב של זהב
"המוגבלים" היא אמנם טבילת האש שלו על הבמה המרכזית של התיאטרון הרפרטוארי, אבל קורן, 41, בוגר בית צבי, אינו שם חדש בתחום. למעלה מעשור שהוא פעיל, הן כמחזאי והן כשחקן, על בימות הפרינג' ותיאטראות הילדים, מלמד תיאטרון ואף עובד בעצמו עם בעלי מוגבלויות.
את ההזדמנות הראשונה בתיאטרון הרפרטוארי קיבל מיבגני אריה, המנהל האמנותי של גשר, שביים את "חמישה קילו סוכר", שזכתה להצלחה לא מבוטלת. לאחר מכן עיבד קורן למחזה את הספר "בין לילה ובין שחר" מאת יהושע קנז, גם כן על בימת גשר, ואף שיחק בהצגה, כמו גם בתפקידים משניים בכמה מהצגות התיאטרון.
אלא שבכל הנוגע לפריצה הגדולה לתודעה, "קשה לי להשוות את זה", הוא מודה, "לתהודה שהייתה עכשיו בבית ליסין עם 'המוגבלים'. זה שינה את החיים שלי. העניין של להציג הרבה מאוד הצגות בחודש, מול קהל גדול, זה דבר שגם מבחינה נפשית וגם ברמה ההכרתית של תעשיית התיאטרון בארץ, בהחלט שינה את שמי".
- אני מניח שגם מבחינה כלכלית.
"כן, כיום, מהמוגבלים אני בהחלט יכול להתפרנס, ובכבוד, ואני מאושר על מה שאני מקבל בבית ליסין, גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה חומרית".
- מה שמעודד אותך מן הסתם לכתוב עוד, ואולי להתמקד בקריירת מחזאות בלבד?
"בהחלט יש לי שאיפה לעשות רק את זה, אבל המכשולים שלי הם לא כספיים באופן כללי. יש לי בעיות כתיבה. אם, למשל, עכשיו היו נותנים לי מיליון דולר ואומרים לי 'שב תכתוב', אני אומר לך שהייתי בדיכאון מאוד גדול מזה".
- אז אתה כלוא בכלוב של זהב, כי זה הכישרון שלך.
"זאת ההגדרה, וזו הבעיה הפסיכולוגית שאני מתייסר בה בימים אלה, לא אכחיש. אולי לא נגיד מתייסר, כי באמת יישמע שאני סובל".
- זהו שאתה באמת נשמע די סובל, ודאי לעומת הטקסטים שלך שהם מאוד משוחררים ומלאי חיים.
"אז בוא נבהיר - אני לא בן אדם סובל. אני דווקא אוהב לחיות את החיים, אני פשוט שונא את הכתיבה. היא זאת שמכניסה לי סבל לחיים. בלעדיה אני בן אדם ממש מאושר. האקט הזה של לשבת עכשיו בבוקר ולכתוב, כי אין לי סידורים, וכי רשמתי לי ביומן שאני צריך לכתוב היום - אני פשוט שונא את זה".
"חי ממחזה למחזה"
קורן, שבימים אלה מעלה בצוותא מחזה סאטירי אחר ופרוע שכתב - "מלך ישראל", שעיבדה וביימה מוריה זרחיה - יתמודד על פרס מחזאי השנה מול מאיה ערד ("אלוהים מחכה בתחנה", הבימה), רוני סיני ("בומברג", חיפה), חגית רכב ניקולייבסקי ("בין חברים", באר שבע) וזוכת השנה שעברה שחר פנקס ("אבא גוריו", הבימה). בקטגוריית קומדיית השנה יעמדו מולו שני מתחרים לא בלתי מוכרים בדמות שייקספיר ("הנשים העליזות מווינדזור", החאן) ו"וניה, סוניה, מאשה ושפיץ", קופרודוקציה לקאמרי ולתיאטרון חיפה, בהשראת מחזותיו של צ'כוב.
- בוא נחזור רגע לעשור שקדם ל"המוגבלים". אני מתאר לעצמי שקיבלת לא מעט "לא" בקריירה - איך מחזיקים מעמד?
"ציפי פינס אומרת שהגיוני שכותב מתחיל רק בגיל 40, כי עד אז אתה צריך לעבור דברים בחיים שהופכים אותך לבן אדם. ככה שאני בכלל לא מרגיש שזה מבוגר. אבל כן, כל פעם שכתבתי משהו, ושלחתי לתיאטראות וקיבלתי שלילה, זה סכין בלב, אין מה להגיד. היום אני יכול לקרוא את החומרים האלה ולהגיד, 'כן זה קצת בוסרי', אבל באותה תקופה חשבתי שזה ממש טוב".
- ועכשיו, "המוגבלים" מייצר רף ציפיות ביחס למחזה הבא שלך ברפרטוארי, גם במונחים של שחזור ההצלחה הקופתית.
"בטח שיש רף ציפיות והוא מתחיל ממני, וברור שאחרי 'המוגבלים', אני כן רוצה הצגה שתתקשר עם הקהל. אני לא מתבייש בזה. אם זה לא יתקשר עם הקהל והקהל לא ירצה לראות את זה, אני מאוד אתאכזב מעצמי, כי אני מאוד אוהב שהרבה אנשים רוצים לראות את ההצגה. אבל ציפי רק אמרה לי אתמול, בבקשה, תכתוב מחזה רע, תוריד את רף הציפיות הזה ממך ואז תמשיך. והיא צודקת, זה באמת קצת מלחיץ אותי".
- אז בוא ואלחיץ אותך עוד קצת. החיפושים אחר יורש לחנוך לוין עדיין נמשכים. משהו לשאוף אליו?
"אני לא בליגה הזאת, ואני גם לא אגיע לליגה הזאת. אני לא מציב לעצמי ולא לאחרים את הרף הזה לצפייה ולהשוואה. יש אנשים שהם ברמת הגאונות ויש אנשים שהם ברמת המוכשרות. אני כנראה יש לי כישרון. ללוין היה משהו שהוא מעל לכישרון - וזה דבר שאני יכול לומר באובייקטיביות.
"אני, כמו שכדורגלנים אומרים שהם חיים משבת לשבת, אני באמת חי ממחזה למחזה. השאיפה הגדולה שלי היא לסיים את המחזה שאני עובד עליו עכשיו. כרגע אני לא רואה מעבר לזה. אם אני אגמור את המחזה הזה, אני אהיה אסיר-תודה ואנשום כמו אחרי מרתון".