בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
לא בטוח שנתניהו מכיר את הביטוי הזה שנכנס לסלנג הרבה אחרי שהוא נכנס לאקווריום שמנתק אותו מהעולם בלשכת ראש הממשלה, אבל רה"מ בימים האחרונים עף על עצמו. בדרך כלל כשנתניהו עולה על הדוכן בכנסת הוא נצמד לטקסט הכתוב, ולא נסחף לענות אחרי קריאות ביניים של ח"כים. אתמול, במצב רוח מרומם במיוחד, הגיב נתניהו לקריאות הביניים של ח"כ כבל במילים האלו: "אני רוצה להסביר את מעשה הכישוף... אולי גם אתם תוכלו להיות קוסמים, אולי גם אתם תוכלו לסחוף ככה ציבורים". נתניהו כנראה שכח את הפסוק "יהללך זר ולא פיך". הדיון דרך אגב, היה בכלל על מצב הפריפריה.
אפילו ביביולוגים ותיקים שמלווים את נתניהו שנים רבות, הרימו אתמול גבה כשראש הממשלה נכנס בגאון למליאה ובלי למצמץ קבל עם ועדה ניכס לעצמו את כל הרפורמות שעשו שריו. שר האנרגיה, יובל שטייניץ, שנשמע מקטר באחרונה שראש הממשלה לוקח לו את הקרדיט על הרפורמה במשק הגז שבה הוא משקיע לילות כימים, יכול להיות מרוצה: עכשיו מתברר שנתניהו הוא גם זה שסלל כבישים וחיבר את כרמיאל לתל אביב. שר התחבורה בשש השנים האחרונות, ישראל כץ, שסיסמת הפריימריז שלו היתה לחבר את הפריפריה למרכז, ישב במליאה וכמעט נחנק. פחות משתי דקות לאחר שחברי האופוזיציה החמיאו לכץ על מהפיכת התחבורה, הגיע נתניהו בסערה, הדף את המחמאות לשריו וקצר את השבחים לעצמו. בעוד כץ מחזיק באמתחתו מורשות קרב על מאבקים מול האוצר על תקציבים למשרד, מגיח נתניהו ומנכס לעצמו את המורשת התחבורתית. הפרחים לנתניהו, האספלט לישראל.
האירוע הזה משקף את מצבו הנפשי של ראש הממשלה, ומזקק את המשמעות של תוצאות ההצבעה שהתקיימה בתחילת השבוע במרכז הליכוד. הניצחון של נתניהו על חברי המרכז בפער עצום של 30%, הוא הרבה יותר מאירוע נקודתי ושולי. מבחינה טכנית נתניהו הצליח להשאיר את בחירת רשימת הליכוד לכנסת בידי המתפקדים ומנע את החזרת הכוח למרכז הליכוד, אבל בפועל מדובר בהוכחה שבקדנציה הרביעית שלו נתניהו חזק מאי פעם, ושהוא רק בתחילת הדרך. בפרפראזה על סיסמת אנשי היישוב היהודי בחברון - נתניהו כאן, מאז ולתמיד.
כאן, מאז ולתמיד. נתניהו
הסכנה הגדולה ביותר לפוליטיקאי הוא שהוא מתחיל להאמין לקריאות מהשטח שהוא קוסם, אבל ברמה הפוליטית יש לנתניהו סיבות טובות לחשוב שהוא הודיני. אחרי שהצליח לשכנע 59% מאנשי המרכז לשלול מעצמם את הזכות לבחור את נציגיהם לכנסת, נתניהו זחוח ולא רואה אף אחד ממטר. הוא המלך הבלתי מעורער של הליכוד.
מי שמתחמם על הקווים כדי להתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד, יכול להמשיך ללכת לחתונות ובריתות של חברי מרכז בשביל הכיף שלו, לבלות בפארק הירקון או סתם לצייץ. כשמדובר בפוליטיקה, ביבי הוא קינג שפיצח את הנוסחה הסודית של הגנום הליכודי. מי שזלזל בו וחשב שהוא דג רקק שנלחם בכרישי מרכז הליכוד, גילה שוב שנתניהו הוא ליוויתן מול סרדינים, ושהוא יודע להניע כוחות מאחורי הקלעים.
בעבר נתניהו לא היה יוצא למהלך כזה ללא בכירי המרכז, ישראל כץ וכחלון. הפעם, לראשונה, נתניהו יצא לקרב כשלא כל הכוחות הגדולים הולכים איתו יד ביד. סילבן שלום נשאר פסיבי, בוגי יעלון מילא פיו מים ושקע בבעיות ביטחון בוערות מאוד, ישראל כץ התגייס לעזרה בשלב מאוחר מאוד וארדן דווקא עבד לטובתו, אבל אין לו הרבה כוח במרכז, אלא יותר בציבור הכללי. אפילו את כחלון מאשימים אנשי נתניהו בבחישה נגדו. בפתח ישיבת הממשלה נתניהו לא הצליח להסתיר את העובדה שידע שמקורבו של שר האוצר, איש הליכוד שמעון סוסן, פעל נגדו, והטיח בכחלון ש"העיר שושן צהלה ושמחה". אפשר להבין את יו"ר מרכז הליכוד לשעבר, כחלון. אם הוא שוקל חזרה לליכוד, והעניין הזה נשקל ויישקל גם בעתיד, הוא יעדיף בחירות במרכז ולא בקרב כלל המתפקדים.
נתניהו נהנה מתמיכתו של חיים כץ, של חברי הכנסת דוד ביתן וג'קי לוי, ושל ארבעת הצעירים חסרי המנוח שבקדמת הרשימה: זאב אלקין, יריב לוין, דני דנון ומירי רגב. עם רגב, שהכריזה על תמיכה בסער כשהשמיע קולות של התמודדות בליכוד, כרת נתניהו ברית כשמינה אותה לשרה. הוא ביצר את מעמדה מול גילה גמליאל, נתן לה את אחד התיקים המשמעותיים, שאולי היום היתה מוותרת עליו ומבקשת תיק אחר. גם עם דנון נוצר לרה"מ חיבור מעניין. עושה רושם שנתניהו גילה עניין רב בנעשה בחלל השבוע ובילה עם שר המדע דנון שעות רבות.
ברית פוליטית מעניינת נוצרה כבר בחלוקת התיקים גם בין נתניהו לחיים כץ שביקש וקיבל את תיק הרווחה. סביר ש-315 חברי המרכז שלו ישרתו את נתניהו גם בהמשך. לתמיכה זכה נתניהו גם מהאגף הניצי שעליו נמנית חוטובלי, הפייגלינים וכל הכוחות האידיאולוגים בליכוד. יש מי שמזהה בהתרחשויות האלה את חילופי הדורות בליכוד. לנתניהו המצב הזה נוח. הצעירים עדיין לא מאיימים עליו, והבכירים מנוטרלים עד 2020 בערך. עם תוצאות כאלה קרב ירושה לא רלוונטי כרגע.
אף לא אחד, דרך אגב, תמך בנתניהו מאהבה, אלא ממכלול של אינטרסים. אחרי שבועיים שחברי המרכז הציפו את המשכן, קיבלו השרים המחשה איך יראו חייהם אם הכוח יחזור למרכז. אפילו המערכת המשפטית בכנסת נערכה למתקפה של מאות חברי המרכז. ביום ב' הניח היועץ המשפטי עו"ד אייל ינון חוות דעת שהגדירה במדויק את גבולות הקשר עם חברי המרכז בין כתלי הכנסת.
ובכל זאת אי אפשר לקחת מנתניהו את מה שהוא עצמו עשה. אין חבר מרכז שידו הארוכה של נתניהו לא הגיעה אליו. הטלפונים של נתניהו רדפו את הליכודניקים עד למקלחת, לסלון, לקניות מסביב לשעון. היו כאלו שזכו לשיחות מפתיעות מראש הממשלה גם לאחר חצות. מי שהתנגד להצעת הפשרה של נתניהו קיבל שיחה חוזרת עד שהתהפכה דעתו. על הנחישות של נתניהו אפשר ללמוד מההתנהגות של ח"כ לשעבר ציון פניאן, שהתנגד לעמדת ראש הממשלה, וכעבור כמה שיחות הזמין לביתו חברי מרכז לכנס תמיכה בנתניהו. מה שעמד בבסיס הקרב הזה בליכוד היתה הצעתו של ח"כ דודי אמסלם להחזיר את הקשר שבין רה"מ לחברי המרכז. אי אפשר לומר שאמסלם לא השיג את שלו, גם אם ההצעה שלו נפלה.
הניצחון במרכז ביצר את שלטונו של נתניהו בתוך הליכוד וסתם את הגולל לכל הכרישים שתכננו לרקוד על הדם של ראש הממשלה בממשלת 61. בהיבט הקואליציוני הרחב יותר, נתניהו פתח לעצמו יכולות תמרון להרחבת הממשלה ובהיבט המקומי יותר, הוא החזיר את השפיות למסדרונות המשכן.
החטא הקדמון
החטא הקדמון של נתניהו, כשהתעקש לאייש את ממשלתו הרביעית בשרים שלא רוצים לכהן במשרדים בהם תקע אותם, מוסיף להכות בו גם השבוע. מירי רגב שרצתה את משרד השיכון או הרווחה ונשלחה לגלות במשרד התרבות, הוכיחה שהיא כמו שמעון פרס. לא משנה באיזה משרד הוא מוצב - יש כותרות. ברק תקע את פרס במשרד לשיתוף פעולה אזורי וקיבל אותו כנשיא. נתניהו שיגר את רגב למשרד התרבות והיא לא יורדת מהכותרות. כתבי התרבות שרגילים לחיים מנומנמים יחסית, מוצאים את עצמם פותחים את מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו. רגב, שלפני הבחירות בכלל היה ספק אם תמונה לשרה והבטיחה שתעשה אינתיפאדה לנתניהו אם לא יהפוך אותה למיניסטרית, מוצאת את הדרך להישאר בתודעה בדרך לפריימריז הבאים בליכוד. מי שלא רצה אותה כשרת התרבות, עוד יקבל אותה כמספר 1 בפריימריז הבאים.
לפני הבחירות אמרה רגב שכשתהיה שרה, תדע להתנהג בממלכתיות, כפי שנהגה כדוברת צה"ל וכצנזורית. היוצרים, ששיבחו את הפתיחות שהפגינה רגב כשהיתה במדים, הופתעו לנוכח החדווה שבה התנפלה על עולם התרבות. בניגוד לאיילת שקד, למשל, שלפני הבחירות דיברה על הצורך בשינויים במערכת המשפט אבל מאז שמונתה עובדת בשקט ומתנסחת בזהירות, רגב לא מהססת.
מאז ומתמיד דוברת צה"ל לשעבר ידעה לעבוד עם התקשורת ולשחות בביצה הפוליטית. רגב קורצה מהחומרים הנכונים של פוליטיקאית. היא יודעת לייצר כותרות ולעשות באז. כל דבר שתגיד בכל נושא יעשה רעש. היא יודעת לזהות מה עומד על סדר היום הציבורי ולהתאים לכך את המסרים. הנושא הוא מירי, כל השאר לא ממש חשוב. כך גם היה כששימשה יו"ר ועדת הפנים. הוועדה הזו מעולם לא יצרה כל כך הרבה כותרות, וכך זה עכשיו במשרד התרבות.
כשלימור לבנת, קודמתה בתפקיד של רגב, נכנסה למשרד התרבות, גם הקדנציה שלה החלה בעימותים עם האמנים. זה נגמר באירוע פרידה שבו מחאו לה כפיים. אבל צריך לזכור שלימור לבנת מונתה לתפקיד כשכבר היה ברור ששיאה הפוליטי מאחוריה, אחרי שהיתה שרת החינוך ותקשורת, ואילו רגב בזינוק בעליה. המטרה שלה כבר לא להיות האישה הראשונה בליכוד, אלא הח"כית הראשונה ברשימה לכנסת. השבוע תרם עודד קוטלר את חלקו למאמץ הפריימריז של רגב, כאילו שרת התרבות ידעה מראש שתמיד ימצא האמן השמאלני התורן שיאמר את השטות שתעיר את מצביעי הליכוד.
לא מהססת. רגב
רגב הצליחה בשבועיים האחרונים להגיע למקומות שליכודניקים אחרים לא הגיעו לפניה. היא פיצחה את השיטה של נתניהו: תגידו שמאלנים על הגדרות, תגידו ערבים באוטובוסים, ותקבלו עוד פתקים בקלפי. כמו ראש הממשלה גם היא פונה ישירות לבטן של חברי המפלגה, למכנה המשותף הנמוך ביותר. גם היא משתמשת בכלים הביביסטים הדמונים, בדמגוגיה זולה שמנסה להסית קבוצה נגד קבוצה. גם לה יש את הקילר אינסטינקט שיש לנתניהו. הם אותו הטייפ. שניהם לא רואים בעיניים.
באופן מעשי, דרך אגב, רגב עוד לא עשתה הרבה. למשל בסערת הסרט על יגאל עמיר הכותרות קבעו שהפסטיבל נכנע לרגב, אבל בעצם הושגה פשרה מפא"יניקית - הסרט אמנם יוקרן שבוע לפני הפסטיבל אבל הוא עדיין נשאר בתחרות ובתכנייה הרשמית. אבל למי אכפת, רגב מחייכת כל הדרך אל בנק המנדטים.
בליכוד תומכים בעמדתה של רגב, אבל אי אפשר להתעלם מהאופן שבו היא בוחרת לממש את ערכיה. מהרגע שנכנסה לתפקיד רגב מחפשת עם מי ללכת מכות ואיזו פרובוקציה לעשות. רגב לא באה לשעמם ולא נולדה להשתעמם.
אבל לא בטוח שמה שהתאים לה כחברת כנסת שרצתה להתבלט, הולם שרה עם אחריות מיניסיטריאלית שצריכה להפגין ממלכתיות. רגב צריכה להפגין אחריות ולאחד את הציבור, לא לפלג. מצד שני, אם נתניהו, שהאחריות שלו גדולה פי כמה כראש ממשלה עושה את זה ומנצח שוב ושוב, אז למה לא שרת התרבות?
השרה גילה גמליאל היתה היחידה בליכוד שהעזה להתעמת עם רגב. גמליאל זכתה לכעס ולגידופים בליכוד, אבל לפעמים, אמרו בסביבתה, צריך להגיד את האמת ולא לשקול שיקולים פוליטיים.
לא סיכה, אלא פגיון
הבייבי פייס והנימוס של הרצוג גורמים ליחס משונה כלפיו. אם יחימוביץ' היתה נושאת נאום תקיף כמו זה שנשא הרצוג אתמול בכנסת, נגד התנהלותו, או חוסר התנהלותו של נתניהו בפרשת אורן חזן, היו קוראים לזה נאום אופוזיציוני חד למופת, אבל כשבוז'י עומד על הבמה תמיד יש תחושה שמדובר בחבר פרלמנט בריטי מאופק.
הרצוג עשה אתמול סוג של תיקון. אחרי שהסכים לבקשת יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לקזז את חזן, לפני שבוע, אמש הוא התעורר ונעץ בנתניהו לא סיכה, אלא פגיון. לא רק שהרצוג השתמש במילים בוטות, הוא אף קשר בין חזן לשלדון בין אורן לבין אדלסון. הקמיע של נתניהו. הפרה הקדושה שעליה נתניהו הלך לבחירות. על רקע השמועות שהרצוג בדרך לממשלה - הנאום הזה מעניין עוד יותר.
אפשר לשער שגם בליכוד הסכימו עם יו"ר האופוזיציה. נתניהו הכל יכול, האיש שגרף 30 מנדטים, הקוסם, לא מביע את עמדתו על הפרשה שכבר שבועיים לא יורדת מסדר היום, שעוסקת בבשר מבשרו, בסגן יו"ר הכנסת, באחד מ-30 ח"כיו. אם נתניהו כזה מלך, ממה הוא מפחד? שיגיד בעד, שיתבטא נגד, רק שידבר.