משה כחלון / צילום: אוריה תדמור
כחלון יקר. "בעלי ואני בני 60 עוד רגע. מאחורינו 40 שנות עבודה ללא פנסיה. לפני כמה שנים נפטר אבי ונפטרו הורי בעלי. אחרי שהדירות נמכרו והירושה התחלקה בין האחים משני הצדדים החלטנו לקנות דירה קטנה, כדי שנוכל להזדקן בכבוד. ויתרנו על נסיעות לחו"ל ועל החופשות השנתיות. על קניית כלי רכב חדשים אין מה לדבר - חסכנו גרוש לגרוש למען ביטחון כלכלי בעתיד הרחוק!!!! כעת אנחנו מצטיירים כנצלנים!!!!!!!! את מי בדיוק אנחנו מנצלים?????????? ולמה אנחנו צריכים לשלם 'קנס' על זה ש'הגדלנו ראש'. תודה על תשומת לבך".
המכתב הכועס והמתוסכל הזה (רואים על פי סימני הפיסוק) הגיע ל"גלובס", אבל מיועד לשר האוצר משה כחלון. שר הדירות שלמצער מפנה את כל זמנו ואת כל תשומת לבו להילחם ולהתיש את החוצפנים, הנצלנים, טייקונים-באגורה, המפריעים את שלוות הממשלה ומעזים לשים את כספם ב"דירה להשקעה".
דוד מימון עולה על עקבים. אל-על, שדוד מימון הוא המנכ"ל שלה, מתעסקת שוב בשטויות. דורשת מהדיילות לקבל ולהיפרד מהנוסעים נעולות בנעלי עקב. כי זה "ייצוגי". חבל שלא למדו מניסיונם הם: פסק דין רקנט (4191/97) בבית הדין הארצי, ואחרי כן בבג"ץ, בעניין הלגיטימיות של הנהגת גיל פרישה שונה לדיילי אוויר (60) ולדיילי קרקע (65), קבע שדרישת אל-על שדיילי האוויר שלה יהיו "בעלי הופעה נאה וכוח פיזי", וטענתה שיותר נוסעים יבואו אם הדיילים יהיו צעירים ובעלי הופעה נאה הן "סטריאוטיפ פסול" וקביעת גיל פרישה שונה אינה מחויבת ממהות תפקיד הדייל. בית המשפט קבע שליבת התפקיד היא מתן שירות אדיב לנוסעי החברה. זה, לידיעת מימון, גם מהות תפקידה של הדיילת. לא עקבי נעליה.
איילת שקד, עוד כשהיית חיילת. פרשת חוק נתוני אשראי שצעדה השבוע צעד חשוב קדימה בזכות שרת המשפטים איילת שקד ושר האוצר משה כחלון החלה לפני 20 שנה. מאז היא נתקעה, במכוון ובמתוכנן, פעם אחר פעם, כנסת אחר כנסת, על ידי ח"כ ופקיד בכיר, שבתמימות או במכוון "נפלו לבור" מתוחכם וצדקני של הבנקים הגדולים, פועלים ולאומי. אלה שלטו אז ביותר מ-80% מהמשק וידעו היטב שזמינות מידע חיובי על לקוחות "טובים" תביא לתחרות על תנאי האשראי עבורם, ותפתח תחרות במערכת הבנקאית. הצעת חוק ראשונה הוגשה ב-1997, על ידי ח"כ שינוי אז, אברהם פורז. הוא הלך ובא ובתחילת 2000, ביושבו כיו"ר ועדת הכלכלה, הניף שוב את דגל מאגר המידע כדרך לתחרות. אלא שהצעת החוק עוותה שוב ושוב, והדרך העיקרית להתנגד לה הייתה אימוץ הטענה של "הגנה על הפרטיות". הבנקים ניצחו, בגדול. חוק נתוני אשראי שהתקבל בינואר 2002 ונכנס לתוקף באוגוסט 2004 התייחס אך ורק למידע שלילי, כלומר למידע על אי-פירעון חובות, פשיטות רגל והמחאות ללא כיסוי. מידע חיובי הוצא מתחולת החוק. כך המשיכו הבנקאים לשמור לעצמם את הלקוחות הטובים ועד היום הם חוגגים ריכוזיות אשראי, מרווחי אשראי גבוהים במיוחד ומחסום עצום לכניסת מתחרים.
לטובת שקד, הנה כמה ציטוטים מאז, שכך או אחרת, בפיו של זה או אחר, ישובו בקרוב: 10.12.2001, נגיד בנק ישראל ד"ר דוד קליין: "הטענה שהמאגר הזה ישרת את התחרות בין הבנקים, זאת טענה שטעונה הוכחה, על פניה לא מובן מאליו איך זה ישרת את התחרות בין הבנקים".
27.1.1999, מנכ"לית המועצה לצרכנות: "הצעת חוק נתוני אשראי, בשם ההגנה על חופש העיסוק והתחרות הכלכלית, יוצרים עריצות כלפי הצרכנים".
8.7.2001, ח"כ מרצ זהבה גלאון: "הצעת חוק נתוני האשראי מנוגדת לחוק כבוד האדם וחירותו, סותרת את חוק הגנת הפרטיות ורומסת את כוונת המחוקק".
25.7.2001, ח"כ שינוי אברהם פורז: "הח"כים נכנעו ללחץ הבנקים הגדולים והפילו חוק שהיה אמור להיטיב עם הציבור ולפתוח את ענף הבנקאות לתחרות".