קצת פרסומת לא תזיק לשום פוליטיקאי שמנסה לשווק ספר חדש, וח"כ מייקל אורן ("כולנו"), לשעבר שגריר ישראל בארה"ב, צריך לכאורה לשמוח שספרו החדש, "בעלת ברית" (Ally), שיתחיל להימכר בימים הקרובים בארה"ב, מתחיל לעורר הדים עוד טרם שהגיע לחנויות. ובכל זאת, חלק מהתגובות הראשונות, שנכתבו בעקבות קריאת עותקי הספר שנשלחו למבקרים, אינן מהסוג שמחבר מייחל לו, בייחוד כאשר התגובות קוראות תיגר על המסד העובדתי של פרק זה או אחר.
באחד מפרקי ספרו, מתמקד אורן בעימות שניטש בינו לבין אנדרו רוזנטל, עורך עמודי הדעות ב"ניו יורק טיימס", עיתון שיהודים לא מעטים, בישראל ובארה"ב, אוהבים לשנוא בגלל מה שהם רואים כהטיה אנטי-ישראלית מובהקת של הקו המערכתי של העיתון. חמתו של אורן יצאה על מאמר מאת נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, שהופיע בעמוד האופ-אד של ה"טיימס" ב-16 במאי 2011, ובו, לטענת אורן, התייחסות להצהרה שקרית שלפיה הערבים קיבלו את תכנית החלוקה מ-1947, אך הישראלים דחו אותה.
בפרק "התקפות עיתונאיות זדוניות" (Hatchet Jobs), מותח אורן ביקורת חריפה מאוד על עמודי הדעות ב"טיימס" ומגדיר אותם כ"מרושעים ביותר". אורן, שהיה השגריר בוושינגטון ב-2011, טלפן לרוזנטל והביע באוזניו מחאה חריפה על פרסום המאמר של עבאס עם הסילוף ההיסטורי שבו. בספרו מביא אורן את השיחה, ואנו מצטטים חלקים ממנה:
אורן: "כאשר אני כותב ל'טיימס', העורכים שממונים על בדיקת אמיתות העובדות סורקים כל מילה שאני כותב. האם מישהו בדק שמא העובדות במאמר של עבאס מנוגדות לגמרי למציאות"?
רוזנטל: "זו דעתך".
אורן: "אני היסטוריון, אנדי; יש דעות ויש עובדות. זה שהערבים דחו את תכנית החלוקה והיהודים קיבלו אותה היא עובדה שאי אפשר לחלוק עליה".
רוזנטל: "להשקפתך".
אורן: "אמור לי, ב-6 ביוני 1944, האם כוחות בעלות הברית נחתו על חופי נורמנאדי או לא נחתו"?
רוזנטל: "יש כאלה שיאמרו כך".
אלה חילופי דברים קשים, ואין ספק שאורן חש שהוא משמש חוד החנית באחת מחזיתות מלחמת ההסברה של ישראל. הבעיה של אורן היא, שבמאמר של עבאס אינן כל זכר לקביעה שבלב קובלנתו, כלומר שהערבים קיבלו את תכנית החלוקה, ואילו היהודים דחו אותה. לאיזו דלת הוא התפרץ? הנה קטע המאמר של עבאס שדן בתכנית החלוקה:
"חשוב לציין, שבפעם האחרונה שבה עמדה סוגיית המדינה הפלסטינית במרכז דיוני העצרת הכללית, השאלה שהוצגה לקהיליה הבינלאומית היתה האם מולדתנו צריכה להתחלק בין שתי מדינות. בנובמבר 1947, השיבה העצרת על כך בחיוב. זמן קצר לאחר מכן, גירשו הכוחות הציוניים את הערבים הפלסטיניים כדי להבטיח רוב יהודי מכריע במדינת ישראל העתידית, והכוחות הערביים התערבו. לאחר מכן היו מלחמות וגירושים נוספים. למעשה, היו אלה צאצאיהם של אותם פלסטינים מגורשים, שנורו ע"י כוחות ישראליים ונפצעו ביום א', כאשר הם ניסו לממש באופן סמלי את זכות השיבה שלהם לבתי-משפחותיהם".
זו, כמובן, הצהרה אנטי-ישראלית חריפה ביותר, שנוגעת בליבת הסכסוך ההיסטורי בין ישראל לערבים ופורטת על המיתר הרגיש של זכות השיבה, אבל איפה נאמר בה שהערבים קיבלו את תכנית החלוקה והיהודים דחו אותה, כפי שטוען אורן? הוא יכול לרגוז על תוכן המאמר, אך הוא אינו יכול לטפול עליו משהו שאין בו. האם ייתכן שכעסו על המאמר של עבאס הכהה את האינסטינקטים שלו כהיסטוריון מכובד?
זכות הראשונים לחשיפת הפער בין מה שאורן אמר על המאמר של עבאס לבין מה שנאמר בו באמת שמורה ללארי קולר-אסס, סגן העורך הממונה על החדשות בעיתון היהודי המשפיע "פורוורד". הוא פרסם את הגילוי במאמר גדול באתר האינטרנט של העיתון, שעורר תהודה גדולה בתוך זמן קצר.
בהמשך הפרק "התקפות עיתונאיות זדוניות" מתאר אורן את מסכת התלאות שעברה עליו כאשר הוא ניסה לפרסם ב"טיימס" תגובה למאמרו של עבאס. השגריר לשעבר מספר, בין היתר, שהנשיא דאז, שמעון פרס, הסכים לכתוב מאמר תגובה והוא, אורן, ניסה להעביר את המאמר לידי רוזנטל לפני הדד-ליין בפעילות קדחתנית של כתיבת מסרונים בעיצומו של טקס סיום הלימודים של בנו באוניברסיטת קולומביה. ואז, בצעד שאורן מגדירו כ"תחבולנות ערמומית", החליט רוזנטל לא להדפיס את המאמר של פרס.
ביקשתי לשמוע את תגובתו של רוזנטל, אחד מהעיתונאים הבכירים ב"טיימס". במסרים ל"גלובס", שדומים למסרים ששלח ל"פורוורד", הוא הכחיש שקיבל מאורן מאמר מאת פרס ב-2011.
"ספרו של השגריר אורן מתיחס לשיחת טלפון שנעשתה לפני שנים", אמר רוזנטל. "...הצעתי (אז) שהוא, או ראש הממשלה נתניהו, או מישהו אחר בממשלה יכתוב מאמר אופ-אד (בתגובה על המאמר של עבאס - ר.ד.) מר אורן דחה את ההצעה. מר נתניהו דחה כל הצעה שלנו שהוא יכתוב (מאמר) לעמודי האופ-אד. פרסמנו מאמר אופ-אד מאת דני דנון (כיום שר המדע, הטכנולוגיה והחלל ויו"ר מרכז הליכוד - ר.ד.) ב-19 במאי 2011. אין לנו שום רקורד על קבלת מאמר מאת שמעון פרס בעקבות המאמר של עבאס".
רוזנטל מדגיש, כי חילופי הדברים בינו לבין אורן על פלישת כוחות הברית לנורמאנדי לא נשאו אופי רציני ו"אינני סבור שמר אורן התייחס אליהם ברצינות במהלך השיחה".
"מאמר האופ-אד של עבאס לא טען שישראל דחתה את תכנית החלוקה מ-1947", הוסיף רוזנטל. "עבאס כתב: 'הכוחות הציוניים גרשו ערבים פלסטיניים כדי להבטיח רוב יהודי מכריע במדינת ישראל העתידית, והצבאות הערביים התערבו'. על הנראטיב ההיסטורי הזה נקרא תיגר פעמים רבות, אך זה נראטיב שרווח מאוד בקרב הפלסטינים וזו השקפתם על ההיסטוריה".
את הטיעון הזה דוחים חוגי הימין בישראל ומחוצה לה. תגובה אופיינית נתן אמש דני דיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע המתחדשת, בחשבון הטוויטר שלו: "עבאס אולי לא אמר במפורש שהפלסטינים קיבלו והישראלים דחו את תכנית החלוקה, אך הוא בהחלט רמז על כך".
כך או כך, מה שמאלף יותר מההתפלפלות האידיאולוגית של אורן, במקרה הטוב, או התעלמותו מהעובדות במקרה פחות טוב, מה שמחכים יותר מהתעלומה שאופפת את המאמר האבוד של פרס, שהתאדה כנראה בדרכו מהטלפון של אורן ל"ניו יורק טיימס", היא ההתנהלות הכוחנית של השגריר לשעבר כלפי ה"טיימס", כלי התקשורת המשפיע ביותר באמריקה, אם לא בעולם כולו. ככה לא בונים תקשורת אוהדת. אורן לא הכריז מלחמה גלויה על ה"טיימס" בהיותו שגריר - אז הוא לא שיווק ספרים - אבל סביר להניח שההתנגשות שלו עם רוזנתאל לא היתה יוצאת דופן. אני מודע אישית לעוד מקרה של התנגשות קשה בין אורן לבין עיתון אמריקאי, בהיותו שגריר, בגלל מורת רוחו מאופן הסיקור של העיתון. אורן אינו דיפלומט מקצועי - הוא לא נמנה עם המנגנון המקצועי של משרד החוץ - ורטינות הדיפלומטים המקצועיים בשגרירות עליו, מאחורי גבו כמובן, לא היו בגדר סוד.
ההתנהלות הכוחנית הזו כלפי תקשורת שנואה עשויה להיות פופולרית במרכז הליכוד והדגשתה עתה, בספר החדש, עשויה להצביע על שאפתנות פוליטית לא כבושה של השגריר לשעבר, אולי מעבר למסגרת הקטנה יחסית של מפלגתו הנוכחית, אם זו לא תישאב תחילה אל הליכוד, כור מחצבתה. ההתנהלות הזו דומה מאוד באופיה לכוחנות שהפגין - ומפגין - פוליטיקאי אחר, מנוסה הרבה יותר, בנימין נתניהו, כלפי מוסד משפיע אחר בארה"ב - הנשיאות. זה השתלם, עד עתה לפחות, לנתניהו. לישראל הרבה פחות. והטיימס? העיתון מעולם לא היה אנטי-ישראלי. הוא היה תמיד אנטי מדיניות ממשלות ישראל כלפי הפלסטינים. הטיראדה של אורן לא תשנה זאת.
לא היה אפשר לקבל תגובה מח"כ אורן. דוברת שלו אמרה הבוקר, כי אינה יכולה להשיגו.