נטייתם המולדת של עסקים להסיר מעצמם רסנים תחרותיים היא הגורם המניע את "מחלת אי-התחרות". מדובר במחלה בעלת אופי אגרסיבי ועיקש במיוחד, שבהיעדר טיפול אפקטיבי מתפשטת ברקמותיו של השוק החופשי. הציבור הרחב חווה את הסימפטומים של המחלה בדמות של מחירים גבוהים, הפחתת מגוון המוצרים ועוד.
רשות ההגבלים העסקיים מופקדת על הגנת המשק מפני מחלה זו, אך הואיל ומחלת אי-התחרות טבועה במנגנון השוק החופשי, המאבק רושם הצלחות ונסיגות, ואין בו "תמונת ניצחון" או הכרעה סופית ומוחלטת.
נוכחותם המתמדת של כשלי תחרות בשוק החופשי גורמת מצד אחד להערכת-חסר של הישגי רשות ההגבלים העסקיים, שפעולותיה לאורך השנים חסכו למשק הישראלי סכומי-עתק. אך מצד שני, אין להתכחש לכך שבחלק מהענפים שבהם טיפלה הרשות צצו מחדש כשלי תחרות, ובחלקם נותרו על כנן בעיות תחרות שטרם מצאו את פתרונן. הרבה כבר נעשה, אך יש עוד הרבה מה לעשות.
הצלחה במאבק לדיכוי מחלת אי-התחרות מחייבת להגביר את האפקטיביות של רשות ההגבלים. בשנים האחרונות נעה הרשות בכיוונים מנוגדים בהיבט זה. בצד אחד, הרשות קיבלה סמכויות שהגבירו את האפקטיביות שלה, דוגמת הסמכות להטיל עיצומים כספיים בגין הפרות של דיני ההגבלים העסקיים. כן הוגדלו משמעותית תקציבה של הרשות וכוח-האדם המקצועי העומד לרשותה.
אולם התפתחויות אלה קוזזו במידה מסוימת בשל פיזור משאביה של הרשות בין משימות רבות, שחלקן בעלות השפעה שולית על המאבק במחלת אי-התחרות. נוסף להקצאת משאבים לא אופטימלית, סוג "התרופות" שבהן עשתה הרשות שימוש הפחית אף הוא מהאפקטיביות של פעולותיה.
אכיפת דיני תחרות מציבה אתגר לא פשוט בפני רשות האכיפה, משום שהיא צריכה למצוא דרך לפגוע במחלת אי-התחרות אבל בלי להרוס את הרקמות הבריאות של הכלכלה העוטפות אותה. פעולות רבות שבהן נוקטים עסקים, דוגמת התקשרות בהסדרים אנכיים, מתן הנחות ותמריצים ללקוחות ואספקת סלי מוצרים, עשויים להיטיב עם התחרות במקרים מסוימים ולהפחית אותה במקרים אחרים.
הניסיון ממדינות אחרות מלמד כי שימוש באיסורים רחבים, קשיחים וגורפים נגד פרקטיקות אלה אינו אפקטיבי, משום שהוא פוגע גם בהתנהגות פסולה וגם בהתנהגות רצויה. חקיקה אגרסיבית אינה בהכרח חקיקה אפקטיבית.
בשנים האחרונות נטתה רשות ההגבלים, בהקשרים שונים, לשימוש ב"כימותרפיה אגרסיבית", חלף שימוש ב"תרופות חכמות" שפוגעות באופן ממוקד בהתנהגות אנטי-תחרותית. כך למשל, הרשות צידדה בהגבלה גורפת על התערבות ספקי מזון במחיר המרבי הנגבה עבור מוצריהם. זאת, מעבר להתערבות הממוקדת האפשרית מכוח דיני ההגבלים העסקיים, באותם מקרים חריגים שבהם התערבות כזו עלולה להוביל לפגיעה בתחרות.
בדיוני חוק המזון אף תיארה הרשות את חוק ההגבלים העסקיים כחוק ממוקד מדי, שאינו נותן מענה אגרסיבי מספיק לכשלי התחרות בענף המזון. אולם מיקודו של חוק ההגבלים בהתנהגות אנטי-תחרותית אינו נקודת-החולשה שלו, כי אם מקור עוצמתו.
חוק ההגבלים קיבל את צורתו הממוקדת הנוכחית אחרי שנצבר ניסיון אמפירי, שלימד על החשיבות שבטיפול בכשלי תחרות, תוך מזעור הנזק הסביבתי לרקמות הבריאות של השוק החופשי. זניחת האיסורים הממוקדים שבחוק ההגבלים לטובת איסורים גורפים על התנהגות שהשפעתה על התחרות תלוית נסיבות, אינה מקדמת את המאבק במחלת אי-התחרות. היא מעכבת ומחלישה מאבק זה.
הפעלה נמרצת של משאבי הרשות וסמכויותיה, תוך שימוש בתרופות חכמות וממוקדות לטיפול בכשלי התחרות (הרבים) במשק הישראלי, עשויים להגביר את האפקטיביות של הרשות במאבק במחלת אי-התחרות.
הכרחי ללוות פעולות אלה בצעדים מבניים להפחתת חסמי כניסה (ובפרט חסמי יבוא) וחסמי מעבר, שמקטינים את הפגיעות של הכלכלה לכשלי תחרות.
למאבק במחלת אי-התחרות אין פתרון של "זבנג וגמרנו", אך ניתן לדכא אותה באופן משמעותי ולפרק זמן ארוך.
■ הכותב הוא שותף ומנהל מחלקת הגבלים עסקיים במשרד עורכי הדין תדמור, פרופ' יובל לוי, ולשעבר ראש צוות מיזוגים ברשות ההגבלים העסקיים.