הכישלון יתום, אך ההצלחה גוררת לעתים טרמפיסטים שרוצים לגזול מהמוניטין. לפעמים הם מצליחים, אולי בגלל שישנם חובבי תקשורת ותהילה, וישנם כאלה שמעדיפים להתרכז בשקט בעבודתם.
יוסי לנגוצקי ועורך דינו יוסי שגב (שעל פי פרסומים עובד לפי אחוזים מההצלחה) טענו כלפי וכלפי רציו, שגילינו את שדה הגז "לויתן" כתוצאה מגניבת סודות מקצועיים של לנגוצקי, שעד למשפט כמעט לא הכרתי אותו. לנגוצקי טרטר אותנו יותר מארבע שנים, וגרם להוצאות משפטיות עצומות. כשהבין שהוא עומד להפסיד, הוא ביקש למשוך את תביעתו, אך השופט שיינמן דחה לגמרי את תביעת הסרק וביהמ"ש אף הטיל על לנגוצקי לשלם הוצאות בהיקף של כ-1.4 מיליון שקל.
בסתר ליבי קיוויתי לטלפון או מכתב התנצלות מלנגוצקי, אך זו הייתה תקוות שווא. לאחרונה נדהמתי לגלות שלנגוצקי אף שב להתראיין בתקשורת כ"אבי גילויי הגז", לא פחות. אני תוהה אם במהלך השנים כל כך התבשם מסיפוריו, שבדומה לברון מינכהאוזן, החל להאמין בהם בעצמו.
איך באמת התגלו השדות?
כבר בתחילת שנות השבעים ידעו כי קיימים בים מבנים גיאולוגייים העשויים להכיל גז ונפט. איש המחקר הבולט ביותר בתחום באותה עת היה ד"ר דוד ניב, והראשונים שביקשו זכויות בים העמוק היו דלק ונובל, וכן ד״ר רוזנברג וד"ר כהן שייסדו את אבנר. באמצע שנות ה-90 הם קיבלו את זכויות הנפט "מיה". ב- 1999 הם גם מצאו את שדה הגז "נועה" ולאחר מכן את "מרי B". אם לקשור כתרים של "אבות תגליות הגז" הרי שזו זכות שמגיעה להם.
בנוסף, ב-1999, ממשלת ישראל העניקה לבריטיש גז זכויות על שטח עצום בים. לאחר בדיקות שערכה, החזירה בריטיש גז את מרבית השטחים (לרבות השטח בו נמצא לויתן), מן הסתם כי סברה שאינם ראויים להמשך החיפושים. ברישיונות "מיכל" ו"מתן" (שהשאירה בריטיש גז) בוצעו בדיקות נוספות, ומהם פותחו בסופו של דבר "תמר" ו"דלית". את כל עבודת המחקר עשו 8 גיאולוגים שכירים ואנונימיים של בריטיש גז, ששמותיהם מתנוססים בפרוספקט המקורי.
יתכן שלנגוצקי הוא מתווך מוכשר שגם מבין ביחסי ציבור, מכיוון שהצליח לשכנע מישהו בבריטיש גז לקרוא למבנים הללו בשם בנות משפחתו, תמר ודלית. בזמנו מקורבים הצליחו די בקלות לתת שמות אישיים לשדות. כך גם הרישיון המקורי של תמר היה קרוי "מתן", על שם נכדו של אברהם פאר, שהיה נציג כלל תעשיות שהייתה שותפה ברישיון. רק שמר פאר אף פעם לא ניסה לספר לאף אחד שהוא זה שגילה את השדה.
איפה אני נכנס לתמונה? אני הגיאולוג של רציו ושותף זוטר בה כבר עשרים שנה. בעקבות עבודתי בשנות ה-70, התגבשה בי תובנה לאפשרות המצאות של נפט וגז במים הכלכליים של ישראל. מאוחר יותר, אותה תגלית "נועה" (ים תטיס) גרמה לתפנית גם במדיניות רציו. כל העת למדתי את הים והמלצתי לרציו על אזורים מסוימים להמשך החיפושים. ב-2006, כשהרגולציה אפשרה זאת, הגשנו בקשה להיתר מוקדם בשם "רציו ים", שם חקרנו את פרוספקט לוויתן. אבל גם על גילוי לוויתן ניסה לנגוצקי לקחת בעלות במסגרת המשפט המדובר. כנראה שהוא באמת התחיל להאמין במעשיותיו.
אני גאה בחלקי בגילוי לויתן, אבל גם מעריך את עבודת החיפוש של קודמיי. לא היה עולה על דעתי לטעון לכתר "אבי גילויי הגז", ולמען האמת, גם לא היה עולה בדעתי לכתוב את המסמך הזה, אלמלא התנהלותו המקוממת של מר לנגוצקי המתהדר בנוצות לא לו. לפחות בעניין לוויתן - בעקבות פסק הדין של השופט שיינמן, האמת יצאה לאור.
