אסדת קידוח אסדה נפט גז אנרגיה / צלם: טינקסטוק
שר הכלכלה אריה דרעי נכנס מהר לעניינים בכל הקשור לגז הטבעי. דרעי, שיהיה איש המפתח באישור מתווה משק הגז החדש, מבין כבר שהמדינה לא תוכל לרבע את המעגל: אי אפשר לפתור את כל כשלי השוק במשק הזה אך ורק במו"מ של תן וקח עם היזמים.
במכתב ששלח אמש לראש הממשלה דרש דרעי לוודא שהמאגרים תנין וכריש אכן יפותחו ויוכלו להתחרות במאגרים הגדולים המוחזקים בידי המונופול. בסביבתו של דרעי מדברים על סיוע ממשלתי, למשל בהקמת הצנרת למאגרים. אבל הממשלה צריכה ללכת צעד נוסף ולשקול להיכנס כשותפה לא-מפעילה בתנין וכריש, כמקובל למשל בנורבגיה ובהולנד. בסופו של דבר גם הכלכלנים חייבים להבין: אין מנוס ממעורבות ממשלתית ישירה במשק הגז. המעורבות הזו צריכה להיות חלק מרכזי מכל אסטרטגיה לפיתוח משק הגז לשנים הקרובות, במיוחד אם נראה שהמונופול יישאר איתנו לנצח. ואם כטענת הכלכלנים, יידרשו למדינה שנים כדי לפתח יכולות להפעיל בעצמה מאגרים - אין סיבה שהצעד הראשון בדרך הארוכה הזו לא ייעשה מחר בבוקר.
הרעיון של מעורבות ממשלתית ישירה במאגרי הגז מגיע מהדרגים המקצועיים בממשלה עצמה. לפני שלוש שנים ניסה מנכ"ל משרד האנרגיה שאול צמח לקדם תוכנית לבניית צנרת ימית שתחבר את מאגרי הגז לחוף הישראלי. צמח, בעצמו כלכלן ויוצא אגף תקציבים, סבר שללא צנרת כזו לא תהיה הצדקה כלכלית ליזמים לפתח מאגרי גז קטנים שיתחרו במאגרים הענקיים. אבל התוכנית היפה של צמח טורפדה על ידי מי אם לא הממונה על אגף התקציבים באוצר גל הרשקוביץ'. "מה פתאום שהמדינה תתעסק בפרויקט הנדסי מורכב ומסוכן כזה?" שאל הרשקוביץ'. בדיעבד ולמרבה האירוניה התברר כי דווקא יישום ההצעה של צמח היה פותר היום לאוצר את הפלונטר העיקרי: איך מייצרים במשק הגז תחרות אמיתית, לא רק בין המאגרים הגדולים והקטנים אלא גם בתוך המאגרים עצמם, בין השותפים. הצוות של קנדל דרש בהתחלה תחרות פנימית כזאת, אבל הבין בהמשך הדרך שטעה ואין דרך מעשית למנוע מהשותפים להיות מתואמים ביניהם, בניגוד גמור לכללי התחרות של רשות ההגבלים (ובדיוק בגלל זה דיויד גילה התפטר). הרי כשהצינור הוא בבעלות השותפים במאגר - איך תמנע מכל שותף לדעת כמה גז מזרים בצינור השותף השני? איך תפצה שותף שהשקיע בבניית הצנרת אבל לא הצליח למכו ר את חלקו היחסי בגז? אילו הצנרת הייתה שייכת למדינה, היה אפשר לחייב את השותפים במאגרים להתחרות זה בזה, כפי שדרש הממונה על ההגבלים העסקיים, ואולי, מי יודע, גילה היה נשאר איתנו והייתה נוצרת כאן תחרות אמיתית.
אבל המדינה לא מפיקה לקחים. שוב ושוב היא מוצאת את עצמה באותו מלכוד. מצד אחד היא דורשת מהיזמים לפעול בניגוד להיגיון העסקי שלהם - ונאלצת להתקפל כי אין לה "שוט" כלפי היזמים. מהצד האחר, המדינה מסרבת בעקשנות - כמעט ילדותית - לעשות את הצעד שאין ממנו חזרה ולהיכנס בעצמה למים.
אשמים בכך הכלכלנים. מדינה לא צריכה לפעול בעצמה במשק הגז הטבעי, הם יסבירו ושוב יסבירו. חוקי היעילות הכלכלית קובעים שיזם פרטי לנצח יהיה יעיל יותר מחברה ממשלתית. אבל גם ההיגיון הכלכלי הצרוף מכיר בקיומו של חריג אחד מרכזי והוא כשל שוק ובשוק הגז לא חסרים כשלים. הרי מה יקרה בסוף עם תנין וכריש? היזמים שיקנו אותם לא יכולים להתחרות בתמר ובלווייתן כי עלויות הפיתוח של מאגרים קטנים גבוהות יחסית. לכן הם יבואו לממשלה בשורה ארוכה של דרישות להטבות וסיוע והמו"מ יימשך עד אין קץ. אם הממשלה תשקיע הון בעצמה במאגרים היא תוכל להוזיל את עלויות הפיתוח ולפתור את מרב הצרות. המודל הזה הרבה פחות נועז ומקורי מכפי שהוא אולי נשמע: זהו המודל המקובל בנורבגיה ובהולנד, שתי מדינות עם הרבה ניסיון בגז וגם קצת הבנה ביעילות כלכלית. בשתי המדינות משקיעה הממשלה הון ציבורי - כן, כסף של משלם המסים - במאגרים קטנים כדי לסייע להם להתחרות במאגרים הפעילים. אז אם באוצר רוצים כל כך באישור המתווה שלהם, אולי הגיע הזמן שיתמודדו בדרך עם פחדיהם הקמאיים.