פועלים פלסטינים עוברים במחסום חשמונאים / צילום: רויטרס
כך נראה, על קצה המזלג, יומו של אמיר חג' עבדאללה, 33, נשוי ואב לשלושה מג'נין: שלוש וחצי בבוקר - השכמה; ארבע וחצי - הגעה למחסום שער אפרים במונית או במיניבוס; חמש וחצי - יציאה מהמחסום (זמן ההמתנה הממוצע: בין חצי שעה לשעה וחצי); שש וחצי - הגעה לאתר הבנייה בחולון, שם הוא עובד בהדבקת אריחי שיש על הקירות; 11:30 - הפסקת צהריים (תבשילים שהביא מהבית, או פיתות עם השלמה במכולת השכונתית - קוטג', טונה, ירקות); 15:30 - יציאה חזרה למחסום (כל הנסיעות, אגב, המסתכמות ב-72 שקלים ביום, על חשבונו); שש וחצי בערב - הגעה הביתה, קצת זמן איכות עם המשפחה, ואז לישון כדי לקום שוב מוקדם בבוקר. בימים אלה של הרמדאן, שתיית המים אסורה על חאג' עבדאללה, וכדי לסיים מוקדם הוא מוותר על הפסקת הצהריים.
חאג' עבדאללה הוא אחד מבני המזל שמחזיקים בהיתר עבודה בישראל, ובשנים האחרונות יש לא מעט כמוהו, משום שהמדינה דואגת, מתחת לרדאר, להגדיל את מספרם: לפי נתוני מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בישראל, נכון להיום, עובדים כמאה אלף פועלים פלסטינים; וגורם המכיר היטב את הנושא מוסיף למספר הזה עוד כחמישים אלף עובדים ללא היתר, שנכנסים לישראל ועובדים בה בהרבה יותר קלות בהשוואה לעבר. מעבר לכך, לפי דוח של בנק ישראל משנת 2014, ב-4 השנים האחרונות אוכלוסיית הפועלים הפלסטינים בישראל למעשה הוכפלה.
כולם עושים פחות או יותר את הדרך שעושה חאג' עבדאללה 5-6 ימים בשבוע, תמורת סדר גודל של כ-300 שקלים ביום (בענף הבנייה). את התשלום הם מקבלים בצ'ק או במזומן, והמעסיקים משלמים את מיסיהם למדינת ישראל, שאמורה, על-פי פרוטוקול פריז (הסעיף הכלכלי של הסכמי אוסלו), להעבירם לרשות הפלסטינית. לעתים, ישראל משתמשת בכספים האלה (ונוספים) כקלף מיקוח בעימותים מול הרשות.