אסדת קידוח אסדה נפט גז אנרגיה / צלם: טינקסטוק
אם השם יוניון פנוסה נשמע לכם מוכר, אתם כנראה די לבד. 99.9% מהישראלים לא שמעו את השם הזה מעולם וכנראה שגם לא להבא. אבל בדפי ההיסטוריה של משק הגז תירשם יוניון פנוסה כמי שהשפיעה בקיץ 2015 על תהליכי קבלת ההחלטות במדינה. לכן כדאי להקדיש לה עוד משפט וחצי מזמנכם היקר.
יוניון פנוסה (UFG) היא חברת אנרגיה ספרדית שמחזיקה במתקן להנזלת גז טבעי במצרים. ב-1 במאי 2014 סיכמו יוניון פנוסה ושותפויות "תמר" על מכירת כחמישית מהגז במאגר למתקן ההנזלה במצרים, בעסקה שהיקפה הכספי מוערך ב-20 מיליארד דולר. מאז התנהל בין הצדדים מו"מ אינטנסיבי, עד שבאה פרשת הממונה על ההגבלים העסקיים, דייויד גילה, והכל נעצר. לאחרונה העבירו נציגי החברה לישראל מסר חד: אם לא נקבל אור ירוק עקרוני עד סוף יולי - נמשיך הלאה. לישראל יש אינטרס שעסקת יוניון פנוסה תצא לפועל, מכיוון שבנוסף לצינור למצרים מתכוונת "תמר" לממן באמצעות העסקה הנחת צינור שני לחוף הישראלי. הצינור הנוסף יספק למשק עוד גז ויגדיל את אמינות האספקה, שנשענת היום על צינור אחד בלבד. בדרך זו יוכל תמר לספק לבדו את צריכת המשק בשנים הבאות - עד שמאגר "לוויתן" יפותח.
המסר של UFG נקלט היטב בלשכת ראש הממשלה והיה גורם מרכזי (גם אם לא יחיד) להנחיה שהעביר נתניהו לפקידיו לסיים בתוך חודש את הכנת המתווה למשק הגז.
המו"מ בין המדינה לדלק ונובל נוהל, אם כן, תחת הלחץ והדד-ליין הספרדי של חתימת העסקה עם UFG.
עסקה נוספת עמדה בחלל האוויר - עסקת ענק למכירת גז מ"לווייתן" לבריטיש גז, אבל העסקה הזו נראית די אבודה. העסקה השלישית היא עם חברת החשמל הירדנית - מבין השלוש זו היחידה שיש לישראל אינטרס מדיני-בטחוני מובהק בקיומה, בתוספת לא מעט לחץ של הממשל האמריקאי.
החשש מאובדן עסקאות הגז הלחיץ את נתניהו לא פחות מכפי שהלחיץ את שותפיו למו"מ. העובדה הזו החלישה ללא ספק את עמדת המיקוח של המדינה מול חברות הגז. עם זאת, יאמרו במדינה שללא הדד-ליין ואווירת המשבר - לא הייתה שום דרך לכנס את כל הרגולטורים שמעורבים במשק הגז ולשכנע אותם להתפשר ו"לסגור עניין". פרופ' גילה הרי בזבז שנים בהתלבטויותיו סביב מונופול הגז. רק בהתנהלות משברית אפשר כנראה להעביר היום החלטות רב-מערכתיות במדינה.
הסכם המתווה הוא לפיכך פשרה. הוא איננו פתרון מושלם, אך הוא עדיף על פתרונות שהוצעו בעבר וככל הנראה גם על האלטרנטיבה. המדינה מקבלת הרבה יותר מכפי שביקשה בהסכם הפשרה המקורי של גילה והרבה פחות מכפי שהייתה צריכה לקבל לפי התכנית המקורית של הממונה העוד-מעט-לשעבר על ההגבלים העסקיים. כזכור ב-2011 גילה אמר שמטרתו היא לשים קץ לאחזקות הצולבות של דלק ונובל ב"תמר" ו"לוויתן". במתווה זה הצליח עם קבוצת דלק. עם נובל קצת פחות. החברה האמריקאית תישאר הגורם היחיד שאחראי כלפי המדינה על הפעלת שני מאגרי הגז "תמר" ו"לוויתן", שמחזיקים בתוכם 90% מהגז שלנו. האם זו תוצאה טובה למשק, לציבור, לצרכן?
איום כלכלי או שלטוני?
בחלקים המתלהמים של כלי התקשורת מכנים את סוגיית מונופול הגז "איום על הדמוקרטיה". בטווח הארוך המצב בו אין תחרות של ממש בשוק ספקי הגז ונובל שולטת בשני המאגרים הגדולים - הוא אכן בעיה. כמונופול, תשמור נובל בידיה את הכוח להשפיע על מחירי הגז, בין אם במישרין ובין בעקיפין - נניח באמצעות הקטנת התפוקה. אבל בואו לא ניסחף. היכולת להשפיע על מחיר הגז או אפילו על כמות הגז לא מסכנת את המוסדות הדמוקרטיים ולא מאיימת על חירויות הפרט. היא בהחלט מאיימת על כיסו של הצרכן.
למחירי הגז יש השפעה על מחירי החשמל ביחס גס של 1 ל-4 (כל עלייה של 10% במחיר הגז תגרור עלייה של 2.5% במחיר החשמל) - ובעתיד כשהשימוש בגז לייצור חשמל ילך ויגדל - עשוי היחס להגיע ל-1 ל-3. גם התעשייה צורכת גז כדלק לתהליכי ייצור ובעתיד ישמש הגז להנעת כלי רכב ולחימום וקירור בתים פרטיים. פיקוח מחירים הוא הדרך המקובלת להתמודד עם איום כזה. מה חושבת על כך המדינה?
במסגרת המתווה תופעל "תקרת מחירים", שהיא מעין פיקוח רך - בנקודה הזו כדאי להפנות שאלות לצוות קנדל. מדוע הועדפה תקרת המחירים על פני פיקוח? ועדת המחירים של האוצר הרי ישבה על המדוכה שלוש שנים - מה היו מסקנותיה? מדוע לא דיווחה עד היום לציבור על תוצאות עבודתה? האם העובדה שהאוצר מסרב לנטוש את חלום התחרות הביאה לסירוס הפיקוח?
לשקול להעביר את השליטה למדינה
מעבר לסוגיית המחיר, עשוייה שליטתה של נובל המאגרים לעורר בהמשך הדרך הפתעות לא נעימות. למשל בסוגיית השליטה: נובל היא חברה שאין לה בעל שליטה, ולא מן הנמנע שבעתיד ינסו להשתלט עליה גורמים בעלי אג'נדה לא נוחה לאינטרס הישראלי.
לכן, בטווח הארוך יש בהחלט מקום לשקול מצב שבו ניהול המאגרים יעבור במלואו או בחלקו לידי המדינה. לחברות הפרטיות יש יתרון אדיר על-פני המדינה בחיפושי נפט וגז, בפיתוח המאגרים, בחתימת הסכמים עם לקוחות. גם המדינה הרוויחה לא מעט מהשילוב המוצלח בין היכולות ההנדסיות יוצאות הדופן של נובל והיכולות העסקיות המרשימות של דלק. אבל אחרי שהמאגר מגיע לבגרות ומתחיל בהזרמת הגז - שוב אין יתרון מובהק בכך שהשליטה בו תישאר בידיים פרטיות תאבות רווח. דווקא המדינה, בניהול נכון ואחראי, יכולה לדאוג לתשתיות הגז יותר טוב מיזם פרטי. זו לא תהיה חברת חשמל שנייה, אלא משהו דומה לנתג"ז, החברה הממשלתית הרזה והיעילה שמפעילה את צנרת הגז הלאומית.
אבל המתווה שהכינה המדינה אינו מספק פתרון לטווח ארוך למשק הגז. הוא אינו עוסק בדרכים להגברת הביקוש המקומי לגז, למרות שזו הדרך הטובה ביותר לפתח את משק הגז. כמו תמיד הממשלה מצליחה לא רע בכיבוי שריפות, אך מתקשה בגיבוש אסטרטגיה שהייתה אולי מונעת את פריצתן.
קצת אובייקטיביות
המאבק על המתווה ייצא בקרוב לשימוע ויגיע לדיון בכנסת לפני שיאושר סופית בממשלה. זו עומדת להיות התקופה הרועשת ביותר בתולדותיו הקצרים של משק הגז, שלא ידע שנה אחת של שקט מאז תגלית "תמר". מצד אחד, ההתלהמות של "לשבור את הכלים" ו"להציל את הדמוקרטיה" ומהצד השני הסיסמאות והספינים על "הסכנה האיראנית", "הגז יישאר באדמה" ו"הנזק בעיכוב לוויתן יעלה על 20 מיליארד שקל".
אז הנה כמה אמירות אובייקטיביות לפני שמתחיל כל הבלגן. ישראל אינה תלויה בפיתוח מאגר "לוויתן" כשם שהייתה תלויה בפיתוח מאגר "תמר". כפי שתיארנו קודם, תמר ביחד עם תנין וכריש יכולים לספק את צריכת המשק ללא בעיה. לוויתן זה למתקדמים. אם עסקת הענק עם בריטיש גז לא תצא לפועל - פיתוח המאגר יידחה, עם המתווה או בלעדיו. כדי לממן את השקעות העתק הנדרשות לפיתוח "לוויתן" ייאלצו היזמים לחפש קונים והשפל במחירי הגז בשוק העולמי אינו מבשר להם טובות.
איש העסקים חיים לייבוביץ', שהיה שותף בקידוח הגז הכושל "שמן", נהג לומר שלוויתן לא יפותח כי הוא גדול מדי על ישראל. ב-2011 דבריו נשמעו כמו הלצה, אבל מי שידע להקשיב לליבוביץ' לא הצטער על כך. עובדה שאת אחזקותיו ב"שמן" לייבוביץ' ידע למכור בדיוק רגע לפני שהתחילה הקריסה הגדולה.
