בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
אריה דרעי, השלישייה כחלון-כץ-גלנט, אלה בהחלט מכשולים רציניים בדרכו של נתניהו בדרך הגז. אבל המהמורה הגדולה באמת היא אורן חזן. מנהל הקזינו לשעבר, כך פורסם, "מתלבט". גם הוא כמו אחרים רוצה לראות ולהבין את המתווה לפני שהוא מחליט. מי רוצה להיזכר בהימורים, הסמים והזונות לנוכח גילוי כזה של רצינות ואחריות?
אתנחתא קומית
הגילוי על התלבטותו של חזן הוא מעין אתנחתא קומית בתוך האנדרלמוסיה של מה שקרוי "מתווה הגז". זו דוגמה לאיך שנושא רציני מאין כמוהו הופך לפארסה כאשר מטפלים בו בצורה מוזרה. מה מוזר, אתם שואלים? איך מתווה שאי אפשר היה לפרסמו לפני יום-יומיים הופך לבר פרסום כאשר אין רוב בכנסת להעברה של סמכויות מכאן לשם וחוזר חלילה? מה קרה?
לא פופוליסט?
זו בוודאי תמימות, אבל בכל זאת: היום מגיע לנו לדעת לא רק את המתווה אלא מדוע ראש הממשלה סירב בחירוף נפש לפרסם אותו קודם לכן. מדוע גרר את הכנסת והמדינה למהומה פוליטית שכיום ברור שהייתה מיותרת. למה? ראש הממשלה טוען שהוא אינו נכנע לפופוליזם, וזה נכון, הוא לא יכול להיכנע למשהו שהוא עצמו יוזם ומבצע. פופוליזם הוא אחד מכלי העבודה החשובים של ראש הממשלה ("הערבים נוהרים לקלפיות" וכיו"ב).
נתניהו מתנהל עכשיו כאדם ששיקול דעתו התערער. וזה בהחלט מובן. רק עכשיו זכה בבחירות לנצחון הגדול ביותר בחייו - ופתאום הוא מוצא את עצמו עם ממשלה שהוא לא שולט בה. לא רק האופוזיציה מזנבת בו, אלא גם על השרים שלו הוא לא יכול לסמוך. פתאום יש כאלה שדורשים ממנו לנהוג ביושר, וזה מאוד קשה לו אחרי כל השנים שבהן נהג אחרת. פתאום אומרים לו שהוא חייב לגלות שקיפות. איך אומרת אשת התרבות מירי רגב, כשדורשים ממנה לנהוג כראוי? "מי אתם בכלל, מי קיבל שלושים מנדטים, אה?". ביבי, זה מי. ולכן הוא רשאי בהחלט להרגיש תסכול עמוק.
מה מניע את ליברמן ודרעי?
המון סימני שאלה יש בסיפור הזה בנוסף לביבי. מה רוצה ליברמן, למשל? האם המניעים שלו הם מוסריים, עקרוניים, נקיים מכל שיקול לא ענייני? אותה שאלה תקפה גם לגבי אריה דרעי. כתבת "גלובס" לילך ויסמן פרסמה אתמול שנתניהו הטיח בדרעי שהוא מונחה על ידי "שיקולים זרים" (קובי מימון, למשל). דרעי זעם: "לא אספוג פגיעה בשמי הטוב", והסתלק מהכנסת. לא מתאימה לדרעי התנהגות כזאת. גם לא לליברמן. באשר לכחלון אנחנו עדיין לא ממש יודעים מה טיבו וטעמו. אז מה יהיה עכשיו? מה שבטוח - יהיה מעניין.