"פנים אמיתיות" - עונה חדשה, יום ב' 21:15, ערוץ 10
גם אחרי קריירה עיתונאית בת יותר מ-30 שנה, נותר אמנון לוי חידה בעיניי. מצד אחד, על יכולתו העיתונאית אין עוררין. מצד שני, יש לו נטייה לעיתים להתבוסס בתיאוריות של עצמו, באופן שמפריע לו לראות דברים כהווייתם.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא אולי החומר הטעון ביותר שלו מלפני למעלה משנה - סדרת הכתבות על הפער העדתי בישראל. ללוי היה יופי של קייס, אבל בלהיטותו להוכיח אותו, הוא נפל למלכודות - כמו למשל חבורת נערים מיד-אליהו שהודו, בסופו של דבר, שזה לא עניין של כסף ולא של שם משפחה, באומרם בערך כך: "לנו נתנו כדור שנלך מהבית ולא נפריע, אצל האשכנזים יש שקט, יש ספרים - הם מכריחים את הילדים ללמוד".
לוי באולפן צקצק בלשונו, בלי לשים לב שדווקא הווידוי הזה סיפר חלק גדול מהסיפור - בהחזירו את הכדור מהמגרש המערכתי-ממלכתי למגרש הפרטי שבו כל אחד אמור להיות אחראי על חינוך ילדיו ועל המפתחות לעתידם, בלי קשר למוצאו (כמו, למשל, בסיפור של לוי עצמו).
גם בתוכניות האחרות של "פנים אמיתיות" לוי נע בין מעניין למשמים, בין מבריק לצהוב, בין עיקר לתפל, באופן שכמעט תמיד מצליח לעניין אותי כצופה - אבל גם לבלבל אותי כהוגן.
בתוכניתו הראשונה לעונה חוזר לוי אל כור מחצבתו - לא ברמה האישית אלא ברמה המקצועית: החלק המרשים ביותר בכרטיס הביקור שלו כעיתונאי ב"חדשות" היה הצוהר שקרע לקורא החילוני אל העולם החרדי. את מה שעשה יהושע בר-יוסף (בערך באותן שנים עם "אפיקורס בעל כורחו", "בשלוש דרכים", הדג והיונה" ועוד) בפרוזה - עשה לוי בדוקו מעל דפי העיתון.
את המטבע הראשון של העונה הנוכחית הוא מחפש בדיוק מתחת לאותו פנס, עם כתבת תחקיר על אחד הנושאים המעניינים יותר אבל המדוברים פחות בקרב החרדים: יחסי האישות או בעברית מדוברת: "סקס".
אותו נושא שלפעמים נדמה שכל התרבות הליברלית-חילונית נסובה סביבו, הוא מעין אזור דמדומים עבור החרדים. מה החוקים? מתי אפשר "לעבור" עליהם? והאם יש בכל זה הנאה או שמא מצווה בלבד, שהופכת ברבות השנים למצוות אנשים מלומדה?
מציצני, מעניין, קצת צהוב, קצת עמוק - כל אותם דברים שאפשר לומר על "פנים אמיתיות".
* ציון: 8