"בזמן העבודה האין-סופית מול מכונת הצילום, הצצתי בתוכן שהתבקשתי לצלם. התברר שמה שצילמתי זו רשימה של תקנות מועדון הגולף שבו מר סאיטו היה חבר. התחלתי לצחוק. אבל דקה אחר-כך הרגשתי צורך לבכות, בחושבי על כל העצים החפים מפשע שחוסלו רק כדי להעניש אותי. יכולתי לראות בדמיוני כיצד יערות יפן של ילדותי - האדרים, הארזים, עצי הגינקו - נכרתים על מנת לרדות ביצור חסר חשיבות שכמותי".
הקטע הזה, הלקוח מתוך הרומן "בחיל וברעדה" (שעובד לסרט בשם "כבוד ורעדה"), הוא חלק מכרוניקה מזוויעה-משעשעת של עובדת זוטרה בחברה יפנית נחשבת: המנהל של אותה עובדת הורה לה לצלם מסמך של כמה מאות עמודים, והבחין שביישור הטקסט של ההעתק יש סטייה של ננו-מילימטר, משהו שעין בלתי מזוינת (או פשוט שפויה) לא אמורה לראות. אבל בתאגיד היפני, באופן שאולי משקף את התרבות והמסורת של האומה הזו, הפרפקציוניזם הוא גולת הכותרת, גם אם המסמך המצולם כלל אינו קשור לעבודה. ואז העובדת מוצאת את עצמה מצלמת עמוד-עמוד בנפרד, דואגת באופן ידני לכל יישור עד רמת המילימטר.
לא הסדיזם התאגידי הוא שהופך את הפסקה הזו למרתקת. מה שמעניין פה הוא המנגנון הפסיכולוגי שבאמצעותו העובדת מתמודדת עם ההתעללות: היא אינה מבכה את מצבה, כי אם את "העצים שנכרתו רק כדי להעניש אותי" - יש כאן הגזמה, נרקיסיזם ובעיקר ניסיון להכניס משמעות ופואטיקה לסיטואציה של התעללות מובהקת.
במהלך העבודה על הכתבה הזו דיברנו עם עובדים רבים (אלה שבחרנו להביא כאן יופיעו, מסיבות מובנות, בשם בדוי), ומצאנו, מעבר למקרים של התעמרות במקום העבודה, גם רשימה נאה למדי של תירוצים ואמתלות ליחס הקשה מצד מנהלים וקולגות: השאיפה לשלמות הייתה מהנפוצים שבהם, והיו גם הסברים כמו "למנהל/ת שלי פשוט יש חוש הומור מוזר", או "המנהל/ת שלי נמצא בלחץ כי הארגון נמצא בקשיים, והוא נלחם כדי להחזיק אותנו מעל המים, אז אפשר להבין למה לפעמים הוא צורח ומקלל".