נובאק דיוקוביץ' בטורניר ווימבלדון 2015 / צלם: רויטרס
הפתיח של ה-BBC למשחק בין ונוס לסרינה וויליאמס בשמינית גמר ווימבלדון כלל, כמו כל הפתיחים במשחקים של השמות הגדולים בטורניר, הרבה מלל: כתבה על ההיסטוריה של המפגשים בין האחיות בטורניר; ראיון עם ז'סטין הנין, שתויגה כמומחית לענייני סרינה בזכות שישה ניצחונות עליה בקריירה; ושיחה עם טרייסי אוסטין, ילדת הפלא הראשונה של סבב הנשים (בסוף שנות השבעים) וכיום פרשנית ברשת. הדבר היחיד שהצופים לא קיבלו לקראת המשחק, ושבאופן כללי אפשר לקבל אותו רק במנות זעומות בשידורי טניס, היה ניתוחים סטטיסטיים מתקדמים של היריבות בין האחיות - מה שמכונה בעולם הספורט אנליטיקה.
שזה מוזר כי השימוש באנליטיקה הוא הצייטגייסט בעולם הספורט. יותר מעשור אחרי שבילי בין, הג'נרל-מנג'ר של אוקלנד אתלטיקס, חולל מהפכה בבייסבול (שתועדה בספר ובסרט "מאניבול") באמצעות הסתמכות על ניתוחים סטטיסטיים שקראו תיגר על הצורה שבה המשחק משוחק ומנוהל, כמעט כל משחקי הכדור יישרו קו. ב-NBA זורקים יותר שלשות מאי פעם כי הסטטיסטיקה אומרת שזה משתלם. ב-NHL קיץ 2014 קיבל את השם hockey's summer of analytics. נבחרת גרמניה נשענה על ניתוחים של אנליסטים מענקית התוכנה SAP במונדיאל בברזיל. נבחרת אנגליה בקריקט מעסיקה מורה למתמטיקה כאנליסט. ורק בטניס השימוש באנליטיקה, אם על ידי מאמנים ושחקנים ואם על ידי התקשורת, עדיין נמצא בשלב החיתולים.
***
מה שעוד יותר מוזר ביחס של עולם הטניס לסטטיסטיקה מתקדמת הוא שהנתונים קיימים. למעשה, טניס היה הענף הראשון שהניח את התשתית לאנליטיקה, עם האינטגרציה של מערכת ה-Hawk-Eye בשנת 2006 כסמכות שיפוטית במקרים של מחלוקת. המערכת, שמתעדת כל תנועה על המגרש (של הכדור ושל השחקנים) באמצעות מצלמות מעקב, מודדת בין היתר את המהירות, הסיבוביות (spin) והמסלול של כל חבטה, ויכולה לספק כמויות עצומות של מידע שיאפשר לחקור את המשחק בדרכים חדשות. אלא שהמידע הזה, חוץ מרסיסים שמגיעים לרשתות המשדרות, נשאר בצורתו הגולמית וצובר אבק דיגיטלי.
אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שהבעלים של המידע הם הטורנירים שמשתמשים ב-Hawk-Eye. לטורנירים, שרובם פעילים מקסימום עשרה ימים בשנה (כולל מוקדמות), אין אינטרס לנתח את הנתונים שהצטברו אחרי שהם מסתיימים, ובהיעדר ארגון גג ששם דגש על סטטיסטיקה מתקדמת - הסטטיסטיקה שמציעים ה-ATP, ה-WTA וה-ITF, שלושת הארגונים ששולטים בטניס, היא בדיחה - אין מי שיאסוף את הנתונים ויתעמק בהם.
התוצאה היא תמונה מאוד שטחית של האירועים. לדוגמה: ב-5-5 במערכה החמישית של המשחק המעולה בין נובאק דיוקוביץ' לקווין אנדרסון בשמינית גמר ווימבלדון, שתי שגיאות כפולות של אנדרסון נתנו לדיוקוביץ' את השבירה המכרעת. השאלה המתבקשת הייתה האם אנדרסון קרס תחת הלחץ, או שחבטות ההחזרה של דיוקוביץ', הטובות בסבב, הכריחו אותו ללכת על יותר מדי. את התשובה היו יכולים לספק נתונים כמו כמות השגיאות הכפולות של אנדרסון במצבים מכריעים בקריירה, בטורנירי גראנד סלאם, נגד יריבים מהעשירייה הראשונה בעולם, או כמות השגיאות הכפולות שנחבטו נגד דיוקוביץ' במצבים מכריעים, בסלאמים, וכו'. אף אחת מהסטטיסטיקות האלה לא הופיעה על המסך כמובן.
***
מי שמנסים להשלים את הפער הסטטיסטי בטניס הם חוקרים עצמאיים. אחד מהם, ג'ף סאקמן מארצות הברית, אנליסט בייסבול ואוהד טניס מושבע, גייס 30 מתנדבים שניתחו במשך שנתיים 667 משחקים - באמצעות האתרים הדי מצ'וקמקים של ה-ATP, ה-WTA וה-ITF - ויצרו מאגר נתונים קטנטן. המאגר הזה הפך לאתר בשם Tennis Abstract, שבו אפשר למצוא סטטיסטיקות שמזכירות ענפים יותר מתקדמים, למשל Dominance Ratio: אחוז הנקודות ששחקן זוכה בהן במשחקוני ההחזרה חלקי אחוז הנקודות שהוא מאבד במשחקוני ההגשה שלו.
בזמן שסטטיסטיקות שיוכיחו אמפירית מיהו השחקן הדומיננטי בסבב/במשחק נתון משרתות בעיקר את הצופים, הנתונים שמספק דמיאן סונדר, קרטוגרף אוסטרלי שמתמחה בוויזואליזציה של מידע ובעל הבלוג GameSetMap, יכולים להשפיע על הצורה שבה המשחק משוחק. "טניס הוא משחק מרחבי, כלומר המיקום של הכדור ושל השחקנים קשור למגרש באופן מרחבי", אמר סונדר, שהתבקש לנתח בסצנות תלת מימד את ההצלחה של קיי נישיקורי היפני בסרט הדוקומנטרי Kei Nishikori: Trails of the Progress. "בכל רגע במשחק אנחנו יכולים למפות מתי או איפה חבטה או שחקן נמצאים, ולכן אנחנו יכולים להתחיל להבין תבניות לא מוכרות במשחק".
הבעיה היא שבינתיים מאמנים ושחקנים לא ממש מתעניינים בתבניות לא מוכרות. "אני לא מתעניין בסטטיסטיקות כי אני לא בטוח שהן מדויקות", אמר סם סומיק הצרפתי, מאמנה של יוג'יני בושארד מקנדה, המדורגת 12 בעולם. "כך שאני מעדיף לראות משחקים בעיניים שלי, ולגבש דעה או החלטה". רוג'ר פדרר מחזיק באותה דעה: "אני יודע, והמאמנים שלי יודעים, מה קרה במהלך המשחק, אז אני לא בהכרח צריך סטטיסטיקות כדי להצביע על דברים". וגם כשמצביעים עבורם, כמו בגיליון הסטטיסטי שמוגש להם בסוף כל משחק, זה לא עוזר. "הדבר הכי חשוב בגיליון הזה", אמר אנדי מארי, "הוא אם יש W ליד השם שלך. את כל השאר אתה פחות או יותר יכול לזרוק".