רצועת עזה / צילום: רויטרס
אי שם בעזה מישהו פתח בסוף-השבוע האחרון בקבוק שמפניה. לפחות מטאפורית. במשחק העצבים האכזר בין ישראל לחמאס, ישראל הובסה בסוף-השבוע בנוק-אאוט.
כל מי שרצה בשובו של השבוי בעזה, אברה מנגיסטו לחיק משפחתו, ומייחל לסוף טוב לטרגדיה הזו, צריך לחוש צער על מה שהתחולל בשיח התקשורתי מאז הסרת צו איסור הפרסום בפרשה, ביום חמישי בבוקר, 9 ביולי.
לו היה נוחת פה זר מהמאדים, הוא היה יכול לחשוב בטעות שמי שמחזיק באברה מנגיטו הוא ראש מחלקת השבויים והנעדרים, אל"מ (במיל'), ליאור לוטן, ששמו הטוב, יושרו ואומץ ליבו הוצאו להורג פעם אחר פעם בכיתות היורים של הרשתות החברתיות.
בעולם המושלם והדמיוני של הציוצים והסאונד-בייטים אין חמאס, אין טקטיקת משא-ומתן, אין היגיון.
איני יודע אם נכון לשעת כתיבת שורות אלה אברה מנגיסטו חי או מת. על-פי בדיקותיי גם הגורמים הבכירים ביותר במערכת הביטחון אינם יודעים. אך אם מנגיסטו עדיין חי, הנרטיב השקרי שהתפתח כאן בסוף-השבוע מרחיק מאוד את הסיכוי להשבתו.
אל"מ ליאור לוטן הוא מומחה גדול למשא-ומתן עם האויב, עם החמאס ועם החיזבאללה. אבל במשא-ומתן עם משפחת מנגיסטו הוא נפל, ובגדול. רצף ההתבטאויות שלו שהובאו בחדשות-10 בסקופ גדול של הכתבת תקווה ממו נגועות באטימות, יהירות, זחיחות, אבל בשום אופן לא בגזענות.
גם לוטן עצמו יודע שהוא כשל, ולכן מיהר להתנצל. אלא שמי שרוצה בחזרתו של מנגיסטו למשפחתו באשקלון, אמור לרצות גם שאדם כמו לוטן יישאר בתפקיד שאליו התנדב. לחבריו לוטן אומר היום, שאין לו כוונה להתפטר מהתפקיד שאליו הוא ממילא מתנדב.
ללוטן ותק של יותר מ-20 שנה בביזנס של חטופים משני צידי המשוואה: כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל הוא פרץ לבית שבו הוחזק נחשון וקסמן ז"ל, ועל אף שחטף שני כדורים ונפצע קשה, המשיך לרוץ קדימה. לוטן הוא הלוחם הראשון של מטכ"ל שקפץ על המחבל מוסטפא דיראני בלבנון, כדי לחטוף אותו לישראל כדי לחקור אותו על הנווט רון ארד, שנפל בלבנון ב-1986.
אני ממש לא בטוח שאם היינו מקליטים את שיחות מתאמי השבויים לדורותיהם עם משפחות ארד, שליט, נעדרי סולטן-יעקב, גולדווסר ורגב היינו מקבלים טקסטים מנומסים יותר. כנראה שלהיפך.
בניגוד לדימוי שניסו לצייר ללוטן בסוף-השבוע, הוא אינו מקורב אישית, רעיונית או פוליטית לרה"מ בנימין נתניהו. קראו את מאמרי הביקורת שכתב על ההתנהלות ב"פרשת שליט", ותדעו.
לא נכון להפוך את הטרגדיה של מנגיסטו לסיפור של ימין-שמאל. ועוד יותר לא נכון להעמיס על כתפיו הצרות ובעיותיו את קיפוח העדה האתיופית. העדה האתיופית סובלת מגזענות ומקיפוח. אך אני מסרב להאמין שצבע עורו של האזרח הישראלי הזה ישנה למקבלי ההחלטות. זה יפגע גם בקייס הצודק של האתיופים וגם בקייס הצודק של מנגיסטו, שצריך להחזיר אותו.
חובת ההוכחה כאן היא על מערכת הביטחון שהיא עיוורת צבעים, כפי שאני מאמין, במאמצים להשבת מנגיסטו. נתניהו ושר הביטחון משה יעלון טענו בסוף-השבוע שישראל לא תנהל משא-ומתן על אברה מנגיסטו, וגם לא על אות חיים ממנו. הודעת חמאס, שלפיה הוא היה בידיהם ו"שוחרר" היא שקר, והיא רק מעלה את החשש הכבד לחייו.
חמאס לא משחרר סתם כך ישראלים שמגיעים לידיו, לטייל בעזה; והמצרים הבהירו למערכת הביטחון שחמאס משקר כאשר טוען שמנגיסטו עבר במנהרה לסיני.
הנרטיב שהתפתח כאילו מדינת ישראל לא טיפלה ב"סוגיית מנגיסטו" הוא שקרי. המדינה ניסתה לסגור את הסיפור הזה באפיק הומניטארי חשאי, כפי שהיה בעבר מול חמאס בעזה ומול חיזבאללה בלבנון, שהחזירו ישראלים, לרוב לוקים בנפשם, שקפצו מעל הגדר או שחו לעזה וללבנון.
הקונספציה: חמאס יבין שאין לו כלום ביד, ובישראל לא ידברו על זה; וכך אברה מנגיסטו יוחזר. אך הקונספציה כשלה, בגלל כישלון חמאס בצוק איתן ללכוד חיילי צה"ל חיים.
כולנו חיים בסיפור הזה ב"טראומת שליט" או יותר נכון "עסקת שליט" בעבור 1,027 מחבלים, וניסיון לעצור את המדרון החלקלק שנוצר מאז "עסקת ג'יבריל" בתשלום במחבלים בעבור חטיפות. בעסקת ג'יבריל (1985) שוחררו 1,150 אסירים כנגד שלושה שבויי צה"ל. מנגיסטו אינו חטוף. הוא הגיע מרצונו לעזה.
כדי לסבר את האוזן: גם על גופותיהם של הלוחמים הדר גולדין ואורון שאול, שנשלחו על-ידי צה"ל לעזה, ונהרגו בשליחות המדינה במלחמה, ישראל טוענת שלא תשלם במחבלים חיים, תחת המלצות "ועדת שמגר" שחוברו בצל טראומת שליט, שלפיהן על גופות משלמים בגופות.
ובכל-זאת: ישראל ערבה לאזרחיה. גם למי שרץ מרצונו לעזה. לכן צריך להמשיך ולהתאמץ לקבל אות חיים.
התפתח כאן בסוף-השבוע נרטיב שקרי כאילו המדינה מעלימה אנשים בחושך בחסות צווי איסור פרסום. מערכות התקשורת והעיתונות בארץ הכירו את הסיפור, שהתפרסם גם בבלוגים וברשתות החברתיות.
כל מערכת הביטחון: צה"ל השב"כ ומתאם פעולות הממשלה בשטחים עסקו בסוגיה תחת נתניהו ויעלון. היו פניות למתווכים כמו מצרים, קטאר, וכנראה שגם לטוני בלייר, הצלב האדום ולאו"ם. ישראל ניסתה לפתור את טרגדיית מנגיסטו כסוגיה קטנה, הומניטארית, מקומית - חסרת השפעה ביטחונית אסטרטגית.
ייתכן שאם השקט היה נשאר על כנו בחסות צו איסור הפרסום, מנגיסטו היה מוחזר, בהנחה שהוא עדיין בחיים. השיח כאן בסוף-השבוע הבטיח שזה כבר לא יקרה כל-כך מהר.
הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10