מתוך עבודה אחרונה / צילום: גדי דגון
האם אוהד נהרין רומז לנו משהו? האם הוא מנסח בשורה, כמי שעומד על סף פרידה כאובה, אוהב אבל כבר פחות, ומנסה לרכך את המתת החסד של היחסים שנרקמו במשך שנים? לכאורה שם היצירה "עבודה אחרונה", שעלתה בבכורה בחודש שעבר ומוצגת בימים אלה במרכז סוזן דלל, במסגרת "תל-אביב דאנס", הוא עניין כרונולוגי. "אחרונה" במובן הכי מאוחרת, נכון לעכשיו. אחרונה עד כה.
אבל נהרין, כידוע, אינו עושה או אומר דבר שאין בו כוונה. ראו הוזהרתם.
העבודה האחרונה נפתחת בדמות אישה רצה. יופיה הפשוט והכן, גופה ותנועתה האתלטית, והקונטרסט בין פעולת הגוף לבין שמלת הערב הארוכה שהיא לובשת, הופכים את הריצה לתמונה אבסורדית.
נוכחותה העיקשת על הבמה הופכת לחידה בלתי מפוענחת ולנקודת משיכה מטרידה. העין מתעייפת בהזדהות, אך היא לא מראה סימן ללאות או לדעיכה.
כמו יצור פלאי, כמו ישות חוצנית, היא מרחפת ומניעה ברגליה את הזמן החולף.
סביבה מתרחשים אירועים, נפרצים גבולות התנועה ומופרות הרמוניות, נרקמים ונפרמים יחסים בין הדמויות על הבמה בקצב מטלטל. המתח נבנה והולך ותופס את הקהל, מהפנט ומושך ובאותה עת מאיים, עד שהוא עולה לשיא ומגיע לאבסורד אובססיבי, בסצינת הסיום.
החומרים הבימתיים, בעיצובו של זוהר שואף, הם מינימליים. ההתרחשות מורכבת מגוף האדם, בתנועה מתמדת, כרקע להתרחשויות הסובבות אותו. כמו החיים עצמם. אם נבחר, כתרגיל תיאורטי, ללוות בעינינו במשך כל המופע רק רקדן אחד, נבחין ב"תולדות חייו" הנפרשים לאורך העבודה.
"הרקדנים ממשיכים לחקור את תנועת הגוף כביטוי ההומני והמסעיר ביותר של אמנויות הבמה, ולעבד את המנעד הגדול של התחושות והרגשות לאירוע בימתי", מתנסח נהרין, בלשון המעטה אופיינית, שאינה מרמזת על הדרמה עוצרת הנשימה שמתחוללת על הבמה.
העבודה נוצרה בשיתוף רקדני להקת מחול בת-שבע, עונת 2014/15. את המוזיקה המקורית הלחין גרישה ליכטנברג. עיצוב התאורה אבי בואנו (במבי) ועיצוב התלבושות ארי נקמורה.
מרכז סוזן דלל, מופעים עד סוף יולי.