מעמדה של מרקל איתן כשהיה
שוב ושוב מציג האיחוד האירופי אתגר לעולם הצופה בו - זו בריה משונה שמערערת על הסדר המקובל בעולם הקורא לעצמו גלובלי, עולם שבו מנהלות מדינות ריבוניות כלכלה ריבונית. האתגר של האיחוד כה גדול, שנוצר הרושם שגודל הציפייה והתקווה לכישלונו של האיחוד האירופי כגודל חוסר ההבנה לאופיו. זהו הרושם המתקבל לרוב גם מן התגובות הישראליות לקורה באירופה. איננו מסוגלים להבין שיטה פוליטית שמנסה לעקוף את הפעלת הנשק כחלופה לתגובה על סף גירוי נמוך.
המשבר היווני שמלווה את אירופה לפחות זה שבע שנים, ולמעשה אף יותר, מרכז אליו את אותה תקווה ואותה אי-הבנה בצורה מרבית. מצד אחד, מדברים על הגרקסיט (היציאה היוונית מגוש האירו) כאילו יהיה, לו יתבצע, תחילת הסוף לא רק של שיטת היורו, אלא של האיחוד האירופי. מצד אחר, מתנפלים בשצף-קצף על המהלך הכלכלי שנקט האיחוד כדי למנוע פגיעה ביורו על-פי השיטה היוונית של חבית ללא תחתית. האירופים מצדם משיבים מבט תוהה אל מבקריהם, בעיקר האמריקנים: מה יש במהלכים שלנו שאי אפשר להבין?
לפני הפגישה הקובעת של ראשי האיחוד האירופי בנושא יוון בסוף-השבוע החולף, אמרה מנהיגת האיחוד בפועל, הקנצלרית אנגלה מרקל, אמירה המבהירה את גרעין העניין מבחינתו של האיחוד האירופי: הדבר העיקרי שאותו מבקשים לשקם כדי לפתור את בעיית יוון, הוא האמון. חברה באיחוד האירופי ובגוש היורו אינה יכולה לבגוד באמון שנתנו בה מי שהפכו לנושיה, בין אם מדובר בבנק המרכזי האירופי, קרן המטבע, הממשלות השונות והגופים הפיננסיים הפרטיים.
כל זמן שלא מדובר בביטול המדינה הריבונית, גם לא במבנה המקביל לארצות-הברית של אמריקה, זה העיקר. לכן נדרשת יוון לא רק להצהיר על רפורמות, אלא לתרגם את ההתחייבויות ללשון החוק והביצוע, כפי שעשו המדינות הבלטיות או מדינות חצי האי האיברי במצב דומה. בחברות שבונות על הערמה, "תחמון" ורמאות, כמו במקומותינו, העמידה על עקרון האמון מתפרשת או כנאיביות או כתכסיס של הערמה, ואין מתייחסים אליה ברצינות. כך אצלנו.
בגרמנית ישנו פתגם: "אמון הוא דבר טוב, פיקוח הוא דבר טוב עוד יותר". זה בעצם הקו שמוביל עכשיו את גרמניה, הולנד, המדינות הבלטיות ואחרות. נכון, גם מדינות של "נחנחים" יודעות תכסיס או שניים כדי להחיות את האמון. הכנסת האיום ב"גרקסיט לתקופה מוגבלת" היה מיועד להיות מסוג העיזים שמכניסים לבית כדי להוציא אותן מיד, וליצור רושם של הצלחה במו"מ בצד היווני.
ה"נחנחים" גם אינם סתם "אנשים טובים" - היוונים מרגישים את נחת זרועה של שיטה המסוגלת לחנוק את שגרת החיים הכלכלית של אנשים ומוסדות. גם שיטת "השוטר הטוב והשוטר הרע" מראה שהאירופים התמימים לכאורה יודעים תכסיס או שניים. מצד אחד, יושב שר האוצר הגרמני החמצמץ וולפגנג שויבלה, ומצד שני מופיעה מרקל עם חיוכה המהוסס. אבל בסופו של דבר, לא רק היוונים, גם שאר השותפים באירופה למדים מי הבוס.
הבוס האירופי גם לא נבהל מההתנפלות האמריקנית: חיסכון זה רע, לשפוך כסף זה הפתרון. הכלכלה הגרמנית יודעת גם יודעת כיצד "להחיות את הקוניונקטורה הכלכלית", אבל אינה מוותרת על העיקרון הקלאסי של תכנון, חיסכון ואחריות. הראיה: הכלכלה הגרמנית צומחת, היצוא הגרמני צומח עוד יותר (גם בזכות היורו החלש) והאבטלה נמצאת בשפל - 2.7 מיליון איש שהם 6.2%, בתוך רשת חברתית שמגינה גם על המובטלים ביעילות.
אם זה מתאים לנו, מדוע לא לשאר האירופים? שואלים הגרמנים. גם טענתו של הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי על הגרמנים שלא שילמו בעבר את חובם, אינה מפחידה: הגרמנים היו, למשל, היחידים, שאת כספי תוכנית מרשל לא שפכו לתוך התקציב, אלא הפעילום כהלוואות לטווח קצר שאותן החזירו.
והגברת מרקל מצויה כאן בעמדה בטוחה: הלוא היא מוציאה לפועל את המדיניות הקרויה "תוכנית 2010" של קודמה בתפקיד גרהארד שרדר, מן המפלגה היריבה, המצויה עתה בתוך הקואליציה שלה. מעמדה של מרקל בגרמניה ובאירופה נשאר איתן כשהיה, ושיטת החיבוק עם נשיא צרפת מסייעת ליצור לפחות מראית-עין של סולידריות תוך-אירופית, ולא מהלך חד צדדי.
משלם המסים הגרמני, מי שיכול למחות על מהלכי הממשלה בנושא היווני והאירופי, מתקשה לראות חלופה למרקל (המפלגה הנוצרית-דמוקרטית). לתמוך בסוציאל-דמוקרטים? הלוא הם שותפיה הנוכחיים של מרקל בממשלה. לתמוך במפלגת השמאל? אלה הרי מסכנים את אירופה עוד יותר. ואולי מפלגת הימין "אלטרנטיבה לגרמניה" שעלתה בשנתיים האחרונות? עקב הפילוג במפלגה היא מתרסקת ומשאירה את מרקל בעמדת יתרון מובהקת.
אמרנו: העולם מתקשה להבין את אירופה. אכן, זה מבנה חסר תקדים: האיחוד אינו חופף לגוש היורו. דנמרק ובריטניה מעולם לא נכנסו לגוש הזה, ופולין משהה את כניסתה אליו. ובכל-זאת, האיחוד האירופי פועל וכמוהו גם גוש היורו. גם אם תפרוש מדינה קטנה מהגוש, המבנה כולו יוכל להחזיק מעמד. ואם אפשר למנוע פרישה באמצעות השבת אמון, כך במקרה היווני, מדוע לא?
והצעד הבא? על רקע המתרחש בגוש היורו אין הגרמנים מסתפקים במדיניות מוניטרית מרכזית, אלא חותרים גם למדיניות פיסקלית אירופית מאוחדת. החלום הרטוב של וולפגנג שויבלה הוא תקציב אירופי הבנוי על קדימות מול התקציבים הלאומיים. זה הצעד החסר עדיין - לפחות בעיניים גרמניות - כדי להפוך את אירופה לאיחוד כלכלי יציב גם בלי ויתור על הגבולות הלאומיים הקיימים.
