בוקארד יונג / צילום: מירב מורן
את סיפור הפיתוח של לייפציג, כדאי ללמד את כל ראשי הערים במדינת ישראל שמתקשים להתמודד עם האבן השואבת והנוצצת המכונה "תל אביב".
לייפציג חזרה לצמוח אחרי תקופה שבה איבדה את תושביה לטובת ערי מערב גרמניה. היא ממוקמת במרחק שעה ברכבת מברלין, ובמושגים גרמניים, ובעצם גם במושגים ישראליים, אפשר בקלות לעבוד בעיר הקטנה, ולחיות בעיר הגדולה, מה גם שהבדלי המחירים בשכר הדירה אינם משמעותיים.
ברלין היא מרכז הסצנה היצירתית, יש בה חיי לילה ערניים וחיי יום מעוררי ההשראה, והיא שואבת תושבים חדשים מכל רחבי העולם שיוצרים בה הזדמנויות כלכליות וחברתיות. למרות זאת, לייפציג פיתחה אישיות עירונית מושכת משל עצמה ואינה כוכב לווין של השמש הגדולה במרחק שעה מערבה.
כדי להפוך את לייפציג לכזו, לא ננקטו מהלכי מיתוג, לא המציאו סלוגן, לא שינו את סמל העיר, ולא גייסו יועצים שהגדירו "סיפור עירוני חדש" שיתאים ל"אוכלוסיית היעד".
את המשאבים העירוניים משקיעה העירייה בשירותי שגרה אפורים לכאורה: גני ילדים וגינות שעשועים, שטחים למוסדות אקדמיה במרכז העיר כדי שהסטודנטים ימלאו את הרחובות, פתרונות מגורים לצעירים, גם אם אינם בדיוק חדשים, ולא בדיוק עומדים בתקנים המעודכנים; עוד קווי רכבת, עוד נתיבי אופניים ושירותי השכרת אופניים, עוד שטחי מדרכה על חשבון כבישים, כדי שהמסחר יחזור ויפרח ברחובות העיר, כי פה לא ממש מברכים ולא רוצים קניונים.
מרכז העיר ההיסטורי שופץ כמו בערים דומות, אך לא על כך גאוות ראש העיר. בעיניו תיירים הם "אורחים לרגע" שיש להם ערך, אך לא כדאי להסתמך על חיבתם הקצרה והזמנית.
סיפור פשוט
את הסיפור הזה, של פיתוח עיר פשוט וחיוני, כדאי שיפנימו כל ראש הערים שמשקיעים כיום תקציבים גדולים באטרקציות בנויות וחד פעמיות (אירועים). זה נחמד לרגע, אבל לא תורם כמעט דבר לקיומה של העיר במשך שנים.
הכוח העירוני הוא ביום יום, בשגרה, בדרך הרגילה ולא בטיילת, בלילות ערניים ונוחים לכולם, ולא ב"לילות לבנים", בשוקי אוכל שמשרתים את התושבים, ולא בשווקים אקסלוסיביים שמתאימים לביקור חד פעמי של תיירים.