בר רפאלי בקמפיין לטחינה / צילום: יחצ
ב-4 השנים האחרונות, מאז המחאה החברתית של קיץ 2011, רבים מדברים על יוקר המחיה בישראל. השיח על מחירי הדיור, עלויות המזון, חינוך ילדינו, תיירות הפנים ועוד נמצא בכותרות בתקשורת וגם סביב שולחן המשפחה.
הממשלות האחרונות ניסו לגעת בנושאים אלה, באמצעות תוכניות, רפורמות ופיקוח על מחירי מוצרים למיניהם ודמי השכירות, ותקווה לשיפור מהתועלות העתידיות של "מתווה הגז".
עם זאת, בפועל, עדיין אין לכל אלה השפעה ממשית על יוקר המחיה, וגם כיום נדרשות יותר משכורות למימוש זכויותינו הצרכניות, לעומת המצב בכמה ממדינות המערב שאליהן אנו נושאים את פנינו בקנאה.
דוגמה אחת, מזווית לא שגרתית, מעידה על המציאות הכלכלית הבעייתית שבה אנו חיים. לא מכבר, לקראת יום העצמאות, סערה הארץ בהיוודע סכומי-העתק שגובים כוכבי הזמר העברי עבור הופעה קצרה על במות הבידור המרכזיות. זו לא תופעה חדשה - התלונות האלה חוזרות על עצמן מדי שנה.
חשוב לעצור ולחשוב: מי משלם על סכומי-העתק שגובים יצרני "האופיום להמונים"? כולנו, הציבור הישראלי. אמנם לא שילמנו לידוען התורן ישירות מכיסנו בכניסה לאירוע, אבל שילמנו בדרך אחרת. הרשות המקומית מצאה מזמן את הדרך לממן טובין מסוג זה באמצעותנו הציבור. זה נעשה בשקט, בלי הכרזות, מתחת לרדאר, ללא שקיפות, זה מגיע מהשכר שלנו. ואנחנו - מתרעמים, מקטרים וממשיכים לצרוך ולצרוח.
באותו אופן אנחנו גומעים את שלל הפרסומות שבהן מככבים הבנים והבנות המצודדים, כוכבי הסדרות והסרטים, בשלל מסיכות האיפור והלבוש, דמויות וירטואליות, לרוב אנורקטיות, מלאות ביטחון וסגידה עצמית. הנה אחד יורד במדרגות במרכז הקניות, והנה אחרת מנופפת בשיערה המתבדר. הגדילו ועשו בעליה של רשת שיווק גדולה וגייסו שחקן/בדרן כדי ש"יצ'קלפ" אותנו כל הדרך לקופה.
אז מי משלם להם? ליעקב כהן, אסי עזר, בר רפאלי ולשכמותם? נכון, אנחנו, הצרכנים. כיצד יכולה רשת שיווק מזון לקרוא מצד אחד להורדת יוקר המחיה - ומצד שני לשלם מאות אלפי שקלים לידוענים כדי לקדם את מכירותיה?
אך האשמה היא לא רק באותם תאגידי צריכה, חנויות בוטיק ורשתות שיווק - אלא בנו, הקונים הפשוטים. אנחנו צבועים כלפי עצמנו, מוותרים בקלות יתרה לזורים חול בעינינו. כשם שהעיריות (שלנו!) מצאו את הדרך לממן באמצעותנו (!) את המופעים היקרים האלה - כך גם הלקוחות עושים לטובת מימון הידוענים המוכשרים.
רבותיי הצרכנים, זה ממש לא חייב להיות כך. סלב הוא לא מוצר צריכה, ואנחנו לא עדר כבשים שהולך בעיוורון אחרי חלילן הפרסומות. אפשר לפרסם באמצעות אנשים בשר ודם, בעלי העסקים והעובדים בהם, כאחד האדם, ולחסוך מכולנו את הגזל של מעט הכסף שעוד נשאר לרובנו בארנק.
■ הכותב הוא מנכ"ל ובעלים של רשת אופטיקה הלפרין.