המכנה המשותף
מבין התיאטראות הגדולים בארץ, היחיד שבחר להגדיר את עצמו מבחינה תוכנית הוא בית ליסין, שהסלוגן שלו "הכי ישראלי" מייצר הצהרת כוונות מובחנת מבחינה אמנותית. אצל האחרים או שאין כלל סלוגן, או שהוא בה כסוג של הצהרה כללית דוגמת החאן שהוא "תיאטרון איכות" או חיפה שהוא "תיאטרון יוצר שינוי", או שההגדרות נובעות מהחברה-האם שמחזיקה בו - עיריית תל-אביב במקרה של הקאמרי, המדינה במקרה של התיאטרון הלאומי הבימה.
בית ליסין לשיטתו הוא "הכי ישראלי", ובהתאם לקו הזה, "אלה גרוסמן" היא הצגה שאין מדויקת ממנה על מנת לשמש כפרזנטורית התיאטרון. מחזה חדש מאת דפנה אנגל-מחרז ובבימויה של ציפי פינס, שכמו נוגע אחד לאחד בסעיפי ה"מה ישראלי בעיניך", ששר האוצר לשעבר - יאיר לפיד התפרסם בהם בעבר. וגם כאן, יש קצת מכל דבר. קצת מלחמות, קצת תקשורת, קצת פוליטיקה, קצת ציונות, קצת אמריקה, פה ושם גם אירועים היסטוריים מכוננים על הרצף שבין 1961 ל-1995, וקריצה לדמויות מוכרות - לרבות אותו לפיד שדמות העיתונאי "יאיר" כמו עוצבה בהשראתו המוצפת בג'ל.
האפקט המצטבר של כל פיסות הישראליות הללו - שיושבות היטב על בלוטות הרגש והזיכרון של "איפה הייתי כשזה קרה" (מביקור סאדאת ועד לרצח רבין) - מייצר את ההתרפקות הנוסטלגית המתבקשת על מנת לחבר את הצופה אל הנעשה. אותו צופה, לבטח אם עבר את גילאי ה-40, מכיר היטב את האייקונים שנפרסים ממול, ולא צריך יותר מרמיזה. די בכומתה האדומה על כתפו של האלוף המטרידן על מנת לדעת בדיוק למי מתכוונים, או בשם מיקי לחבר שאט-אט תופס את עמדת "קשבנו" ומדווח לקול ישראל.
הקריצה שחסרה
אז את הישראליות, אנגל-מחרז ופינס לבטח הצליחו ללכוד, ואין ספק כי מדובר בהצגה קומוניקטיבית, מהנה ומאוד אסתטית (זה גם המקום למילה טובה לווידיאו-ארט של יואב כהן ולתפאורה של ערן עצמון). כעת השאלה היא האם הן תפסו גם את השברים באותה ישראליות, וכאן התשובה מורכבת יותר. הסיבה היא שהדמות הראשית שאנגל-מחרז ופינס עיצבו, העיתונאית הלוחמנית אלה גרוסמן - שמקדישה את חייה לעבודה, בין היתר על חשבון הקמת משפחה - היא דמות בעייתית. מצד אחד, היא סוג של פורסט גאמפ כחול-לבן, וההשראה ניכרת. כמוהו גם היא נמצאת לכאורה בכל מקום על ציר הזמן ההיסטורי.
מצד שני, וכאן הבעייתיות - היא חד-ממדית, מקובעת וחסרה את האירוניה המופלאה שליוותה את אותו פורסט גאמפ. הילה פלדמן מעצבת את אלה גרוסמן כדמות קרה ונוקשה, עם דגש על ריאליזם בלתי מתפשר. זה הופך אותה כביכול ל"אמיתית" - אלא שאותו ריאליזם יתר פועל למעשה נגדה, ומונע ממנה להתגבש כדמות עגולה ומרובדת, שיכולה להביט על עצמה ועל האירועים גם במידה של אירוניה. ועמה כמובן גם הקהל.
במובן זה, הדוגמאות לאופן שבו השילוב עובד נפלא מתקבלות כבר על הבמה, בדמויות המשנה. יניב לוי בתפקיד החבר מיקי חובב הרדיו, מייצר תפקיד נהדר. הוא אמיתי אבל לא באמת, והסרקזם המריר שלו הוא בדיוק מה שצריך בשביל לספק את המפלט מ"אשליית" המציאות. שמרית לוסטיג וקרן מרום מצוינות בתפקידי החברות, וכך גם שלומי טפיארו שמגיש תפקיד שלם כעיתונאי המגלומן יאיר, ששומר כל העת על ריחוק של מי שאינו לוקח את הדמות הסימבולית הזאת יותר מדי ברצינות. קריצה שכל כך נחוצה גם בדמותה של אלה גרוסמן עצמה.
"אלה גרוסמן" מאת דפנה אנגל-מחרז, בימוי: ציפי פינס, בית ליסין
* ציון: 8
